הצחוק האחרון - סטריאוטיפים על הזדקנות
בשנה שעברה, נטפליקס העלתה לראשונה סרט מקורי שמאתגר קלישאות וסטריאוטיפים על הזדקנות. עם "הצחוק האחרון", הבמאי גרג פריטיקין, עם הגדולים ההוליוודיים שברו צ'ייס וריצ'רד דרייפוס, נותן לנו סרט דרך קומי שמזמין את הצופים להרהר על דעות קדומות ודעות קדומות לגבי הזדקנות.
הרעיון אינו חדש. לפני זמן מה, תעשיית הקולנוע החלה ליצור מדי פעם קומדיה בהשתתפות שניים, שלושה או יותר כוכבים מזדקנים. Space Cowboys הוא דוגמה.
לראות שחקניות ושחקנים אהובים אהובים מזדקנים משפיע למדי על הקהל. אלו כוכבים ששיחקו חלק בצעירותך, ולראות אותם מזדקנים מזכיר לך את התמותה שלך. צפית בהם על המסך כשהם היו צעירים, יפים ובכושר. אולי אפילו התאהבת בכמה מהם.
הצחוק האחרון הוא עוד דוגמה לסרט מהסוג הזה, והוא גורם לך לחשוב. מהם הכללים לגבי הזדקנות? מה אתה אמור לעשות או לא לעשות אחרי גיל מסוים? אתה לא צריך להיות שחקן הוליוודי מפורסם כדי לשאול את עצמך את השאלות האלה. זה יקרה לכולנו מתישהו.
מה שאנחנו כן יודעים זה שיש הרבה מוסכמות לגבי מהי התנהגות מתאימה ובריאה למבוגרים. יש אנשים שמרגישים אבודים לחלוטין כשהם מנסים להשתלב בתבניות האלה ומנסים למצוא את המשמעות שנראה שהם איבדו בדרך.
הסיפור
ב"הצחוק האחרון", שברולט צ'ייס מגלם גבר בדימוס, אל הארט. לפני שפרש, הארט היה מנהל כשרונות של קומיקאים, עבודה שהוא אהב. משפחתו, מודאגת מגילו המתקדם, התעקשה שיעבור לקהילה גמלאים.
שם, הוא מתאחד עם הלקוח הראשון שלו, באדי גרין (בגילומו של ריצ'רד דרייפוס). גרין היה קומיקס צעיר ומבטיח כשאל ייצג אותו, אבל הוא נטש את קריירת הבידור הפוטנציאלית שלו כדי להמשיך בעבודה "רצינית" יותר ולהקים משפחה.
השניים מבלים את זמנם בקהילת הגמלאים ומשתעממים ממוחם ממופעי יד שנייה, משחקי קלפים, סיפורים ישנים וההתפטרות. אל פשוט לא מצליח להתרגל לזה, אז בסופו של דבר הוא משכנע את באדי לנקות אבק מהחלום שלו שנשכח מזמן להיות סטנדאפיסט, ולצאת לדרך.
השניים מחליטים לנסוע לניו יורק מבלי לספר למשפחותיהם. חבריהם הגמלאים חושבים שהם יצאו מדעתם. אל, כסוכן של באדי, משיג לו הופעות לאורך כל הדרך, בערים ובעיירות שהם עוברים בדרך לתפוח הגדול. המטרה הסופית שלהם? מופע סטנדאפ גדול המשודר בטלוויזיה.
סטריאוטיפים על הזדקנות
מחקרים שונים זיהו את הסטריאוטיפים לגבי ההזדקנות שקשישים לעתים קרובות מפנימים ומתחילים להאמין לגבי עצמם. Levy, Slade, Kunkle, and Klas (2002) תיארו תהליך זה. החל מהילדות, אנו לומדים על סטריאוטיפים הקשורים לגיל, מה שמוביל לפיתוח ציפיות לגבי תהליך ההזדקנות שלנו שאנו בדרך כלל לא מפקפקים בהן.
ככל שאתה מזדקן ומגיע לשלבים שונים בחיים, אתה נוטה ליישם באופן לא מודע את הסטריאוטיפים שכבר מופנמים לעצמך ולאחרים. כתוצאה מכך, אתה משנה את התפיסות שלך לגבי הגיל ומתאים אותן לסטריאוטיפ המתאים. מבלי לשים לב, אתה מבצע שינויים התנהגותיים שיש להם השלכות פיזיות ופסיכולוגיות.
אתה יוצר התנהגות חדשה ומשאיר סוגים אחרים של התנהגויות מאחור. אתה מנסה לעקוב אחר הציפיות לגבי מה "נורמלי" ומה "צריך" לעשות. כך מתגבשים סטריאוטיפים. כשמישהו לא מתאים לסטריאוטיפ לגבי איך קבוצת הגיל שלו "צריכה" להתנהג, זה נראה מוזר ולא הולם. התנהגויות לא שגרתיות מעוררות לעתים קרובות דחייה. זה המקרה של מבוגרים מעל גיל 65 שמקיימים יחסי מין תכופים, שזו התנהגות שאנו בדרך כלל מקשרים לקבוצות גיל אחרות.
גישה לא בריאה
Cuddy, Norton, and Fiske (2005) מצאו שאנשים נוטים לייחס פחות כישורים לאנשים מבוגרים, ויותר תכונות של לבביות. במילים אחרות, הסטריאוטיפ שלנו לזיקנה כרוך בפחות יכולות ויותר סימפטיות. הם שיחזרו את המחקר מאירופה בשש מדינות אחרות עם תרבויות שונות וקיבלו כמעט את אותן תוצאות.
הם הראו שאנשים עם תפיסות שליליות יותר לגבי תהליך ההזדקנות שלהם לא חיו כל כך הרבה זמן כמו אלה עם תפיסות חיוביות יותר של אותו שלב בחיים. ההבדל, בממוצע, היה שבע שנים. החוקרים צפו בתופעה זו בשני המינים ובכל העדות. כמו כן, הם מצאו את אותן תוצאות על פני רמות סוציו-אקונומיות והשכלה.
Bargh, Chen ו-Burrows ערכו מחקר נוסף ב-1996 על סטריאוטיפים הקשורים לגיל שהיו להם תוצאות מרתקות. הם ניסו להפעיל סטריאוטיפים לגבי זקנה בקבוצות של משתתפים צעירים. החוקרים השתמשו במשפטים ובמילים מקושקשות, כמו גם בתמונות, כדי להפעיל את הסטריאוטיפים. הם גילו שהצעירים שהופעלו להם הסטריאוטיפים הלכו למעשה לאט יותר לאחר הפעילויות.
גישה קלה יותר להזדקנות
הצחוק האחרון עושה עבודה מופתית במתן מענה לצורך האנושי להרגיש חי עד הסוף. הזהות שלך היא משהו שאתה מבלה את כל חייך בפיתוח. הרעיון שכאשר אתה סוף סוף מגיע לסוף חייך אתה צריך לוותר על האדם שתמיד היית הוא אכזרי ביותר. לעתים קרובות אנו גם מבקשים ממבוגרים לוותר על אותם דברים שגורמים להם להרגיש חיים ולהתייחס אליהם באופן שפוגע בהערכה העצמית שלהם. הזדקנות היא פריבילגיה, כל עוד אתה לא צריך להפסיק להרגיש בחיים. הצחוק האחרון הוא תזכורת טובה לרעיונות האלה, כמו גם הזדמנות מדהימה עבור שני השחקנים האלה לחזור למסך, אולי בפעם האחרונה.
