למה יש אנשים שלא לומדים מהטעויות שלהם?
יש אנשים שלא לומדים מהטעויות שלהם. הם מסוג האנשים שממשיכים למעוד שוב ושוב על אותה האבן. למעשה, לא רק שהם מועדים עליו אלא שהם נקשרים אליו וסוחבים אותו איתם. קל להאמין שסוג זה של אנשים מראה מעט יותר מאשר עיוורון לחוות, סרבול קוגניטיבי או חוסר בשלות רגשית שמאלץ אותם לעשות טעויות ברורות לאחרים.
עם זאת, כולנו די טובים בלהצביע על פגמים של אחרים. יתר על כן, בואו נודה בזה... מי לא עשה פעם את אותה טעות פעמיים או שלוש? לדוגמה, אנו נוטים להיסחף לאותם סוגי מערכות יחסים שוב ושוב, מאמצים את אותם קשרים שפוגעים בנו. זה גם די נפוץ שאנחנו מתעקשים על יעדים בלתי אפשריים מסוימים, אלה שרק הביאו לנו כישלון בעבר.
האם זה להיות עקשן? לפעמים כן. זה להיות נאיבי? אולי. למעשה, כדאי לזכור איך בנג'מין פרנקלין הגדיר אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות.
עם זאת, אסור לנו להניח שאנחנו משוגעים. מה שעלינו לעשות הוא לזהות את הטעויות שלנו, ללמוד מהן ולהתחיל בהתנהגויות חלופיות כדי להתקדם, לצמוח ולהשתפר בכל דרך אפשרית. עם זאת, זה לא תמיד קל לעשות. בואו לגלות למה.
למה יש אנשים שלא לומדים מהטעויות שלהם?
ישנן סיבות רבות לכך שאנשים לא לומדים מהטעויות שלהם. לפני שנעמיק במקורותיו, עלינו לזכור שיש סוגים שונים של טעויות. דוגמה לסוג אחד של טעות עשויה להיות אמון חוזר באנשים הלא נכונים. לחלופין, להציב מטרות ולהיכשל באותה נקודה בכל פעם.
סוגי הטעויות האחרים קשורים לאתיקה ולמוסר. קח, למשל, את אוכלוסיית הכלא. מטרת הכלא היא בסופו של דבר לשלב מחדש את העבריינים בחברה. לשם כך, על האסירים להיות מודעים לעבירותיהם, לחזור בתשובה מהן ולחזור לחברה.
כשמדובר באסירים, למידה מהטעויות שלהם כרוכה באמפתיה עם הנזק שהם גרמו והגנה על סוגים אחרים של ערכים. אלה שהם יותר אנושיים, אתיים ומכבדים. אם כי, כפי שאנו יודעים היטב, רבים מאלה שנכנסו לכלא עלולים לחזור לשם במוקדם או במאוחר. למה זה קורה? למה האנשים האלה לא לומדים מהטעויות שלהם?
אשמה ובושה
משהו שכולנו הרגשנו בשלב מסוים כשעשינו טעות הוא בושה. יתרה מכך, אם הכישלון שלנו גורם נזק גם לאחרים, נרגיש תחושת אשמה חזקה.
לרגשות אלו תפקיד מכריע בהתנהגות אנושית. הם עוזרים לנו לתקן, לרצות לפתור דברים או לעשות אותם בדרך אחרת כדי שלא נרגיש כך שוב. מה גם שבהזדמנות הבאה אנחנו רוצים שהכל יסתדר טוב יותר, גם לטובתנו וגם לטובת אחרים.
אחת הסיבות שחלק מהאנשים לא לומדים מהטעויות שלהם היא בגלל שחסר להם הרגשות האלה. הדבר הוכח במחקר שערכה אוניברסיטת ג'ורג' מייסון (אירופה) בשנת 2014. החוקרים ראיינו 500 אסירים מורשעים והבחינו שיש שני סוגים של פרופילים.
ראשית, היו אלה שחשו אשמה והשתפרו כשהם על תנאי. שנית היו אלו שהתחמקו מאחריותם ומיקדו את האשמה בנסיבות, בגורמים חיצוניים.
מוטציית a1
טילמן קליין וד"ר מרקוס אולספרגר ממכון מקס פלנק למדעי המוח והקוגניציה של האדם בלייפציג, גרמניה, טוענים שהם יודעים מדוע אנשים לא לומדים מהטעויות שלהם. הם קובעים שהמקור הוא גנטי. ליתר דיוק, כתוצאה ממה שהם הגדירו כמוטציית a1.
- מוטציה זו מפחיתה את מספר קולטני D2 במוח. אלו הם קולטני דופמין.
- איזו השלכה יש לזה? ראשית עלינו להבין איזה תפקיד ממלא דופמין. למעשה, הוא מעדיף למידה, מוטיבציה, תגמול ותחושות ההנאה, בין שאר פונקציות.
- אם כל הממדים הללו ייכשלו או יעבדו ברמה מינימלית, לא תהיה מוטיבציה לתקן טעויות, לשפר את עצמנו או ללמוד למידה חדשה.
זו בהחלט הצעה מוזרה שכדאי מאוד לקחת בחשבון. למעשה, זה מצביע על כך שלחוסר היכולת ללמוד מכישלון יש מקור מוחי.
להאשים אחרים
יש יותר מדי אנשים שמתעלמים מכל אחריות ומניחים אותה על כתפי אחרים. זו התנהגות נפוצה. עם זאת, זה גם השתקפות הטהורה ביותר של חוסר אחריות וחוסר בגרות.
כמובן שתמיד קל יותר להאשים אחרים או להניח שהגורל התערב. אם אנחנו נכשלים בעסקים זה בגלל שהכלכלה מתקשה. אם התחלנו מערכת יחסים עם נרקיסיסט אחר, זה בגלל שהעולם מלא בהם. אנחנו לא אחראים לכלום!
למען האמת, מצבים מסוג זה נפוצים הרבה יותר ממה שאנו עשויים לחשוב. עם זאת, יכולים להיות מעט דברים רלוונטיים יותר בחיינו מאשר לזהות את הטעויות שלנו, לקיחת אחריות עליהן, ולהיות האומץ, האינטליגנציה והרגישות לקבל אותן ולפתור אותן.
פעולה זו לא רק מכבדת אותנו אלא גם מעודדת צמיחה אנושית.
