כבוד הוא שפת ההערכה העצמית, לא הגאווה
כבוד הוא לא עניין של גאווה. זוהי פנינה יקרה שאיננו יכולים לשים בידיים של אחרים או לאבד בקלות. כבוד הוא הערכה עצמית, כבוד לעצמו ובריאות.
זה גם הכוח שמרים אותנו למעלה כשהכנפיים שלנו נשברות בתקווה להגיע למקום רחוק שבו שום דבר לא כואב, שבו נוכל להסתכל שוב על העולם בראש מורם.
נוכל לומר כמעט ללא עוררין שמעט מילים חשובות היום כמו המילים הראשונות בכותרת המאמר הזה. ארנסטו סאבאטו הוא שאמר לפני זמן לא רב שככל הנראה כבודם של בני האדם לא היה צפוי בעולם הגלובלי הזה.
כולנו רואים את זה כל יום. החברה שלנו הופכת יותר ויותר למערכת שבה אנחנו מאבדים בהדרגה יותר זכויות, הזדמנויות ואפילו חירויות.
עם זאת, הנה דבר מעניין שכדאי לזכור. פילוסופים, סוציולוגים, פסיכולוגים וסופרים רבים מנסים לתת לנו אסטרטגיות ליצירת מה שהם מכנים "עידן הכבוד".
הם חושבים שהגיע הזמן למצוא את הזהות שלנו, להשמיע קול ולעבוד על החוזקות שלנו כדי למצוא סיפוק רב יותר בסביבה שלנו, וכך לעשות שינוי אמיתי בחברה הלא שוויונית הזו.
אנשים כמו רוברט וו. פולר, פיזיקאי, דיפלומט ומחנך, טבעו מונח שבוודאי נתחיל לשמוע לעתים קרובות יותר. זה "רנקיזם".
המונח הזה כולל את ההתנהגויות שיום אחר יום אוכלות את כבודנו: הפחדה מאחרים (במערכות יחסים, בעבודה) והטרדה, סקסיזם וליפול קורבן להיררכיה חברתית נוקשה.
כולנו, בשלב מסוים בחיינו, הרגשנו מה זה לאבד את הכבוד. בין אם זה היה מערכת יחסים פוגענית או עבודה משפילה, הם מגיעים עם מחיר אישי גבוה.
לדרוש שינוי, לעמוד על שלך ולהילחם על זכויותיך זה אף פעם לא גאווה. זה אומץ.
כבוד בעבודתו של kazuo ishiguro
לאחרונה קיבלנו חדשות שהסופר הבריטי ממוצא יפני, kazuo ishiguro, יקבל השנה את פרס נובל לספרות. הציבור מכיר אותו בעיקר בגלל אחד הרומנים שלו, "שאריות היום", שהפך לסרט יוצא דופן.
עם זאת, מצחיק למדי, לא כולם ידעו לומר מהו הנושא המרכזי של ספרו המוקפד ולעיתים מעצבן - אם כי תמיד מפואר.
נוכל להתייחס ל"שרידי היום" כסיפור אהבה. סיפור על אהבה פחדנית וחומות, שבהם האוהבים לעולם לא יכולים לגעת, והם אינם מסוגלים לראות דבר מלבד האדם שהם אוהבים.
אולי אנחנו אומרים שזה סיפור של בית ותושביו, אדונים ומשרתיו. ואיך אציל, לורד דרלינגטון, חיפש ידידות עם הנאצים בעוד המשרת הפסיבי שלו צפה באדונו בוגד בארצו.
יכולנו לומר זאת ועוד הרבה יותר, כי זהו, ללא ספק, הקסם של הספרים. אבל יותר מכל, "שאריות היום" מדבר על כבוד.
"שרידי היום" וכבוד
זה מדבר על כבודו של המספר שהוא, בתורו, גיבור הסיפור: מר סטיבנס, משרת של דרלינגטון הול.
הרומן כולו הוא מנגנון הגנה, ניסיון להצדקה מתמדת. אנו פוגשים אדם שמרגיש ראוי וכבוד על העבודה שהוא עושה.
עם זאת, עבודה כזו היא לא יותר משעבוד אכזרי ומוחלט. אין מקום להרהור, ספק, הכרה ברגשות של האדם, ועוד פחות מכך לאהבה.
אבל מגיע זמן שבו החזית של "המשרת הגדול" מתפרקת. במהלך ארוחת ערב, אחד מאורחיו של לורד דרלינגטון שואל את מר סטיבנס שאלות כדי להדגים עד כמה המעמדות הנמוכים בורים.
זו הייתה התקפה ישירה על מר. זהותו של סטיבנס. המשרת שבו עומד בצד כדי לפנות מקום לפצוע שמעולם לא היה לו כבוד, שחי מתחת לחזית. האיש שוויתר על אהבת אמת כדי לשרת אחרים.
כיצד להחזיר ולחזק את כבודנו
מעניין מאוד איך מתבונן ואפילו קורא המדפדף בספרים כמו "שרידי היום" יודע מיד איך מפעילים אדם מסוים או איך הוא משתמש בהונאה עצמית משוכללת כדי להצדיק דברים שבעינינו הם לא רציונליים.
עם זאת, ייתכן שגם אנחנו עושים דברים בחיי היומיום שלנו הדומים מאוד למה שעושה המשרת של דרלינגטון הול.
אולי אנחנו נותנים את הכל בשביל האהבה ההיא, מערכת היחסים המזיקה, הרעילה והמתישה. למעשה, לפעמים אנחנו אוהבים בעיניים עיוורות ובלב פתוח, מבלי לראות איך ההערכה העצמית שלנו נקרעת.
אתה יכול להישאר בעבודה עם שכר גרוע, שבה לא מעריכים אותך... אתה נותן לחיים ולכבוד שלך ללכת... אבל מה אתה יכול לעשות... החיים הם מה שהם ואינם הרוע שאתה מכיר טוב יותר מאשר הרוע שאתה לא?
אנחנו חייבים להתעורר. כפי שאמרנו, זהו עידן הכבוד, שבו כולנו חייבים לזכור את הערך שלנו, את הכוח שלנו, את הזכות שלנו לחיים טובים יותר, להיות ראויים למה שאנחנו רוצים וצריכים.
להגיד את זה בקול, להציב גבולות, לסגור דלתות כדי לפתוח אחרים ולהגדיר את עצמנו לפני שאחרים עושים זאת... זו לא גאווה.
אל תאבד את האינדיבידואליות שלך. בואו נפסיק להצדיק את הבלתי מוצדק ולהיות גלגל שיניים במכונת החיים שאוכלת את האישיות הנפלאה שלנו.
לבסוף, בואו נפסיק להיות קורבן של אומללות ובמקום זאת ניצור אושר במו ידינו ובאומץ.
