להיות משותק מפחד: למה זה קורה
היום נדבר על הסיבה שאנו משותקים מפחד במקום להגיב באופן אקטיבי למצבי לחץ מסוימים. מדוע השרירים שלנו נכבים, ומונעים מאיתנו לזוז, כאשר הדבר ההגיוני במקום זה יהיה להילחם או לברוח?
אנו עשויים לשים לב כיצד חיות המחמד שלנו מגיבות כשהן מרגישות מאוימות או כשהן נתפסות עושות משהו שובב. הם עומדים במקום, משותקים. זה קורה בעיקר כשבעלי חיים קטנים וזה, למעשה, מנגנון הישרדותי.
האסטרטגיה הישנה והטובה של "שחק מת" היא תכונה אבולוציונית שרכשנו כדי להערים על התוקפים שלנו. רוב מעשי התוקפנות נעוצים בחוסר הביטחון שמוביל להגנה עצמית, וכמעט אף אחד לא מרגיש מאוים על ידי יצורים מתים.
כך, אם אנחנו מתים, אז אנחנו כבר לא איום והתוקף ממשיך הלאה (אלא אם כן הם רעבים, ובמקרה זה...). למרות העובדה שבני האדם שונים מאוד משאר ממלכת החיות והם "מתורבתים", ריקוד ההגנה העצמי/הישרדות הזה קיים גם במוח הזוחלים שלנו.
האמיגדלה היא אחד משני צבירי גרעינים בצורת שקדים הממוקמים בתוך האונות הטמפורליות של המוח. הוא ממלא תפקיד חשוב מאוד במערכת הרגשית שלנו והוא גם אחראי להודיע לנו כאשר אנו בסכנה.
זה לא משנה אם האיום הוא פנימי (כגון התקף לב) או חיצוני (למישהו יש יחס אגרסיבי כלפינו). בשני המצבים, האמיגדלה תפעל מיד.
האמיגדלה שולחת דחפים עצביים לאזורים שונים במוח על מנת להפעיל תפקודים גופניים מסוימים. כך, הדופק שלנו יגדל, יותר חמצן יגיע לשרירים שלנו, ואנחנו נהיה מוכנים להגיב ולהתגונן מפני האיום האפשרי על ידי בריחה או לחימה.
האמיגדלה מעוררת תגובה מיידית, כלומר היא שולחת הורמונים לזרם הדם כדי להכין אותה לפעולה. החושים שלנו מתחדדים, אנחנו מתחילים לנשום מהר יותר, ואנחנו יותר ערניים.
האדרנלין מתבטא באמצע כל זה. היא משתתפת באופן פעיל בתגובה הזו ובדילמה הישנה לברוח או להילחם, מכווצת את כלי הדם שלנו ומרחיבה את דרכי הנשימה שלנו. יחד עם זאת, היא מעכבת תחומים רבים, במיוחד אלה שאחראים על קבלת החלטות.
למה אנחנו לא יכולים להגיב מהר במצב מסוכן? ובכן, כל זה הוא תוצאה של הלחץ שמפעיל את האזעקות בתוך הגוף שלנו ומוביל את מערכת העצבים שלנו לפעול בדרך אינסטינקטיבית כדי להציל את חיינו. במצב כזה, חשיבה היא אי נוחות מכיוון שהעדיפות של המוח שלנו היא להגיב מהר ככל האפשר.
למה אנחנו משותקים מפחד?
בהתחשב בכל האמור לעיל, מה שאנו תופסים כחוסר יכולת הוא למעשה מנגנון הגנה.
עלינו לקחת בחשבון את המצב שאנו מתמודדים איתו כדי להבין מדוע אנו קופאים. אם מצב מסוים מעורר זיכרון טראומטי מהעבר או אם הוא כה חמור עד שהוא מוביל אותנו למצב של פאניקה, אז מתרחש ניתוק מוחלט במוח שלנו כדי להגן על עצמנו.
לניתוק זה יש קשר רב למה שאנו מכירים כדה-פרסונליזציה או ניתוק, אחד מהסימפטומים של חרדה. פתאום, אנחנו מרגישים כמו זרים בגוף שלנו. בנוסף, החושים והרגשות שלנו נרדמים ואנו מוצאים את עצמנו מבולבלים לחלוטין ונעים בצורה מכנית.
זהו מנגנון הישרדותי שעוזר לנו להפחית את הכאב הרגשי שמצב מלחיץ עלול לגרום. במצבים כאלה, אנחנו לא בורחים ולא מגיבים. במקום זאת, אנחנו לא עושים כלום.
משותק מפחד: דיסוציאציה
דיסוציאציה היא מנגנון שהמוח שלנו מפעיל כדי להגן עלינו ממצב שאנו מרגישים שאין דרך לצאת ממנו. לשם כך, המוח פשוט "מנתק" את המוח שלנו מהמציאות שלנו במטרה להפחית את ההשפעה הרגשית שיכולה להיות לנו מצב מלחיץ.
סוג זה של תגובה לאיום נפוץ בילדים שעברו התעללות או אצל אנשים שהם קורבנות של תוקפנות כרונית. למעשה, דיסוציאציה יכולה ליצור ספקות לגבי מה שקרה ואפילו לגרום לאנשים להאמין שהם דמיינו זאת.
לסיכום, חוסר היכולת להגן על עצמנו מפני איום היא תגובה נורמלית לחלוטין. בהתאם למצב שאנו מתמודדים איתו, נגיב או נעמוד במקום, משותקים מפחד.
