סבא וסבתא שלנו נשארים בליבנו לנצח

סבים וסבתות אף פעם לא מתים באמת, הם נשארים בליבנו לנצח. גם היום אנחנו מתגעגעים אליהם והיינו נותנים הכל כדי לשמוע שוב את הסיפורים שלהם, להרגיש את החיבוקים שלהם ולראות את המראה העדין והאוהב שלהם.

עם זאת, לחיים יש חוקים משלהם, ולמרות שלסבים וסבתות יש את הפריבילגיה לראות אותנו נולדים וגדלים, אנחנו צריכים לראות אותם מזדקנים ובסופו של דבר נפרדים מהעולם. למען האמת, האובדן שלהם הוא בדרך כלל הראשון שאנו צריכים לחוות בילדותנו.

כיום, נפוץ מאוד לראות סבים וסבתות מעורבים במשימות הורות עם נכדיהם. הם מספקים רשת תמיכה שלא יסולא בפז. עם זאת, תפקידם אינו זהה לתפקיד של אמא או אב. זה משהו שילדים חשים מגיל צעיר.

הקשר בין הסבים והנכדים נוצר מתוך סוג הרבה יותר אינטימי ועמוק של שותפות, לכן אובדן יכול, במקרים רבים, להיות נושא רגיש לילד או למתבגר. בואו נסתכל מקרוב.

הניסיון הראשון שלנו עם אובדן

לחלקם יש את הזכות להיות אחד מסבא וסבתא שלהם בסביבה בבגרות. מצד שני, רבים נאלצים להתמודד עם מותם בילדותם המוקדמת, בגיל שבו הם עדיין לא ממש מבינים אובדן. יתר על כן, מבוגרים לפעמים מסבירים זאת בצורה גרועה למדי, ומנסים להמתיק את רעיון המוות והכאב.

עם זאת, רוב הפסיכולוגים החינוכיים מסכימים שתמיד צריך לומר לילד את האמת. כמובן שצריך להתאים את המסר לגילם, אבל הורים לא צריכים לטעות שלא לאפשר להם לבקר אצל סבא וסבתא בבית החולים כדי להיפרד. הם גם לא צריכים להשתמש במטאפורות כמו "סבא כוכב בשמיים עכשיו" כדי להסביר את מותם.

לא משנה אם מוות מוסבר לילד מנקודת מבט דתית או לא, יש להדגיש שהנפטר לא יחזור. יש לזכור גם שילדים צעירים יכולים לספוג רק כמויות מוגבלות של מידע. מסיבה זו, ההסברים צריכים להיות קצרים ופשוטים ככל האפשר.

כאב הכרחי

חשוב גם לזכור את העובדה שהמוות אינו טאבו ודמעותיהם של מבוגרים לא צריכות להיות מוסתרות מעיני הילדים. כולנו סובלים מאובדן של יקיריהם ועלינו לדבר על האובדנים שלנו ולפרוק את רגשותינו. גם הילדים שלנו יצטרכו לעשות זאת ואנחנו צריכים להקל עליהם לעשות זאת.

ילדים תמיד ישאלו שאלות רבות הדורשות את התשובות הסבלניות והמתאימות ביותר. אובדן של סבא וסבתא בילדות או בגיל ההתבגרות הוא תמיד מורכב. מסיבה זו, המשפחה צריכה לעבור את תהליך האבל ביחד, תוך קשובה לכל צרכים מיוחדים של הילדים.

הם תמיד כאן

סבא וסבתא, גם אם הם לא כאן, עדיין נוכחים מאוד בחיינו. אנו מדברים עליהם במפגשים המשפחתיים שלנו ומעבירים מידע עליהם לדורות החדשים במשפחתנו. לנכדים או הנינים החדשים שמעולם לא הזדמן לפגוש את סבא וסבתא.

הנוכחות שלהם עדיין חיה בתצלומים הדהויים האלה שאנחנו שומרים במסגרות, לא בטלפונים הסלולריים שלנו. סבא בעץ הזה שהוא נטע, סבתא בשמלה שהיא הכינה לנו ושאנחנו עדיין אוצרים. בכל פעם שאנחנו מריחים עוגיות אפויות, כמו שסבתא הייתה מכינה, זה מעורר את הזיכרון הרגשי שלנו.

הזיכרון שלהם נמצא גם בכל עצה שהם נתנו לנו, ובסיפורים שהם סיפרו לנו. הם אפילו בדרך שבה אנחנו קושרים את הנעליים שלנו ובגומה הזו בסנטר או בעיניים הכחולות שירשנו מהן.

הם יהיו איתנו כל החיים

סבים וסבתות אף פעם לא מתים כי הם חקוקים ברגשות שלנו בצורה הרבה יותר מורכבת ועמוקה מאשר גנטיקה פשוטה. הם לימדו אותנו ללכת קצת יותר לאט ובקצב שלהם, להתענג על אחר צהריים בכפר, לגלות שלספרים טובים יש ריח מיוחד. השפה שלהם חרגה הרבה מעבר למילים.

השפה שלהם הייתה שפה של חיבוק, ליטוף וחיוך שותף. זו הייתה הליכה של אמצע אחר הצהריים, שבה חלקנו את הדממה וצפינו בשקיעה. כל זה יימשך לנצח במורשת שהם השאירו מאחור. הם באמת אהבו אותנו ואנחנו זוכרים אותם כל יום.