תרגיל פשוט להפסיק להרגיש בושה, לפי אלברט אליס
בושה היא רגש המופעל בכל פעם שאנו חושבים ששברנו נורמה חברתית. הוא ממלא תפקיד רב עוצמה של רגולציה חברתית. במשך מיליוני שנים זה שיחק לקבלה בקבוצות וכתוצאה מכך להישרדות שלנו. הבושה היא עדיין חלק מהחברה שלנו, אבל לפעמים היא מתבטאת במצבים לא הולמים.
ישנם מצבים שאנו עשויים לקרוא להם מסוכנים כי אנו יודעים שסביר מאוד שנהיה נבוכים. האם אנחנו הולכים להידחות על ידי הקבוצה החברתית? כנראה שלא, אבל אנחנו חושבים שכן. אנחנו גם מתייגים את האירוע הלא סביר הזה כאיום. מכיוון שאנו מאמינים מבעוד מועד שאנו עומדים להידחות, אנו מפעילים בושה. ואז הבושה מעוררת פעולות שמטרתן להגן עלינו מפני דחייה אפשרית.
ישנן שתי דרכים להפסיק לחוש בושה לא מתפקדת: האחת היא לשכנע את עצמנו באמצעות דיאלוג פנימי שאין לנו ראיות המצביעות על כך שהסביבה שלנו מסתייגת מאיתנו. גם אם זה היה המצב, גם אנחנו לא צריכים שכל העולם יקבל אותנו.
הדרך השנייה היא להסתכן במבוכה ולעשות זאת בהתנדבות. לשם כך תכנן הפסיכולוג הקוגניטיבי אלברט אליס סדרת תרגילים. המטרה הסופית? קבלה עצמית ללא תנאי.
תרגילי התקפת אלברט אליס ובושה
מה שאלברט אליס התכוון עם התרגילים האלה הוא שהאדם שעושה אותם יראה שערכם אינו ניתן לשינוי. מי שלא נהיה, איך שנפעל, הערך שלנו תמיד יישאר זהה. חשיבה כזו מאפשרת לנו לחיות הרבה יותר בחופשיות. אנחנו חיים לפי מה שאנחנו צריכים ואמונה, לא תלויים בכך שהסביבה שלנו תקבל או לא תקבל אותנו.
אם אנו מעריכים את עצמנו - וגם את אחרים - רק על היותנו קיימים, יהיה קשה יותר לא להיות עצמנו. לא נצטרך כל כך אישור חברתי, מה שיהפוך אותנו לאנשים יותר אותנטיים.
באופן כללי, לימדו אותנו להרגיש בושה בכל פעם שאנחנו עושים משהו שהחברה תייגה כבעל הגנה. כאשר אנו חווים בושה, אנו באמת אומרים לעצמנו שאנו יצורים נתעבים. אנחנו אומרים שלעולם לא נדע איך לעשות את הדבר הנכון ואף אחד לא יאהב אותנו. יש אינסוף דברים לא הגיוניים ומרים שאנחנו מספרים לעצמנו.
כדי שזה לא יקרה, אלברט אליס מציע לחשוב על משהו שהתרבות שלנו מגוחכת, אבל לא תורם לשיפור התדמית שלנו. יש לך משהו בראש? ברגע שחשבתם על זה, ברגע שאפשר לעשות את זה, צריך להמשיך ולעשות את זה מיד.
המטרה היא לחשוף את עצמנו לבושה וביקורת. אנחנו רוצים שאנשים יסתכלו עלינו בצורה מוזרה ויצחקו. אז מה זה יעשה לנו? זה יוכיח לנו ששום דבר נורא לא יקרה.
הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שנדחה מאחרים. אבל בואו נחשוב היטב. H כמו דחייה אי פעם הרגה מישהו? מה זה אומר אם יש אנשים שלא יאשרו אותי כפי שאני? של מי הבעיה שלי או שלהם?
תרגיל אחד של אלבר אליס נותן כדוגמה הוא ללכת עם בננה ברחוב כאילו היא חיית המחמד שלנו. מדברים אליו, מלטפים אותו, מושכים אותו ברצועה...
תרגיל נוסף הוא לעצור מישהו ברחוב ולומר לו שזה עתה יצאת מבית המשוגעים ואתה רוצה לדעת באיזו שנה זו. אתה יכול גם לבחור לשיר את השיר האהוב עליך ברחוב או לצאת בלבוש טיפשי. לא משנה מה תבחר, זה חייב להיות משהו שבאמת מפעיל את הבושה שלך. הרעיון הוא שתלמדו לסבול בושה ולתת את מה שקורה בפרספקטיבה.
אולי תפתיע את עצמך...
אתה בטח חושב, "לעולם לא אעשה את זה, הייתי נראה כמו אדם משוגע!" ואולי אתה צודק, אבל הדבר המפתיע הוא שלא הרבה אנשים עושים את זה. אנו יוצרים אסונות לא קיימים ככל שאנו חושבים יותר על משהו.
במילים אחרות, אנחנו מתחילים להאמין שכולם ידחו אותנו, לעולם לא נקבל את האישור שלהם, זה הולך להיות נורא, להיות דחייה אומר שאנחנו נמוכים יותר מלכלוך וכו'. עם זאת, כשאנחנו עושים את התרגיל של אלברט אליס, אנחנו סוף סוף מבינים שכל שגיאות החשיבה הללו - הכללה, דרמטיזציה, תשומת לב סלקטיבית - מובילות אותנו למסקנות לא מציאותיות.
נכון שיש אנשים שיסתכלו עלינו קשות ואולי אפילו יעליבו, אבל אם באמת נסתכל עליהם כנראה נראה חוסר שביעות רצון ועצב בפניהם. כלומר, יש להם כבר בעיות בחיים. זה לא קשור אלייך. עם זאת, אנשים אחרים - רובם ככולם - יצחקו איתנו. חלקם אפילו יצטרפו להופעה הקטנה שלנו ולא ישפטו אותנו בחומרה. אולי אפילו נכיר חברים חדשים.
בל נשכח שבסופו של דבר, גם הם רק אנשים. הם גם מבלגנים ועושים את עצמם לפעמים. הם עושים טעויות, הם מתקנים אותם, הם מרגישים רגשות וכו'. אם הם ישפטו אותך, זו רק תהיה הבעיה שלהם, לעולם לא שלך. כל עוד אתה לא פוגע באף אחד, אתה חופשי לפעול כרצונך.
האם אתה יכול לחשוב על תרגיל טוב לתקוף את הבושה שלך? האם אתה מעז?
