הרעיון המגוחך לא לראות אותך שוב
כמה זה מגוחך! זה נשמע כל כך בלתי אפשרי...שנדמה שלעצם הרעיון אין משמעות. לא לראות אותך שוב, לא להיות מסוגל לחבק אותך שוב. לא מקשיב לרינגטון שהגדרתי למספר שלך בטלפון שלי. לעולם אל תהיה שוב עטופה בריח שלך או בדרך שהיית עושה סדר בכל דבר, שרק אתה הבנת. ולחשוב, המנגינה הזו רק גרמה לי לחייך.
הידיים שלי רועדות, הברכיים רועדות, הלב שלי מיילל מעט ונראה שהוא פועם בצורה חלולה. האדמה נעשית חלקה, האוויר הופך מעופש, הריאות שלי כאילו מתרוקנות. אני כבר לא מרגיש את האוויר שנראה כקורע את תפרי החולצה שלי. המילים שלי נתקעות בבסיס הגרון שלי. אני לא יכול לצרוח, ולא לברוח. אני פשוט נשאר בשקט. בדיוק כמו שאר העולם, קפוא.
אני נאבקת בבוץ
אני עוצם את עיניי ומופיע הזיכרון הראשון, אותו אני מרחיק בתנופת היד. בחרדה, אני נאלץ ליצור עוד. אני נאחז בצורך הזה כמו מישהו שהולך ישר לצוק, ואני יודע את זה. במוחי מופיע הרעיון להתעורר מהתרדמה ההיא, שנפלתי אליה מבלי שהתכוונתי. אני מפנטזת לעשות צעד וליפול פנימה.
הרעד נמשך, ועוד משקל מצטבר על הכתפיים שלי. הרצועות מתחילות להתהדק וכך גם השרירים שלי. הברכיים שלי מתחילות להיכשל עליי, ולפני ששמתי לב לזה, אני על הקרקע. לאט, אני מניח לראש שלי לרדת ומחכה שהכאב יפגע בי. יאללה, תעשה את זה כבר. קח אותי איתך, הרס אותי. כמה מגוחך זה נשמע, הרעיון שלעולם לא לראות אותך שוב.
כפות הידיים שלי מתחמקות ולאט לאט ציפורני חופרות בחול המורטב בגשם. ברגע שהוא מבחין שהוא נתפס, הוא מרטיב את פרקי האצבעות שלי כדי לא לגווע בחנק. המרפקים שלי מתקפלים פנימה ונוגעים בקרקע. אגרופי נסגרים ומים מחלחלים מתוך אצבעותיי. שוב, עיניי נפתחות ורואות רק את החושך שיצרתי בתוך גופי. החושך הזה שבתוכו נעלתי את הרעיון המגוחך הזה שלעולם לא לראות אותך שוב.
אנה מתקרבת. אני מבחין בצעדיה. אני רוצה שהיא תעלם והדבר היחיד שאני עושה זה רק למתוח את הגוף שלי עוד יותר. בחוזקה, אני עוצמת את עיניי, כי עכשיו הדמעות שלי מרטיבות את האדמה. איפשהו בתוך הראש שלי מופיעה הפקודה: לך מפה, לך מכאן. זה בא ממקום מאוד רחוק, כי אנה לא שומעת את זה. היא מחבקת אותי, בחוזקה, בכוח שרק ילד בן חמש יכול לחבק מישהו.
זה מגוחך לחשוב שלעולם לא אראה אותה שוב
הצורך להגן על הבת שלנו נוגד את הרעיון הזה, זה שלעולם לא לראות אותך שוב. בסופו של דבר, אני נכנע לחיבוק שלה, אבל אני עושה זאת באופן לא מודע. עוצמת החיבוק שלה דועכת. נתתי לעצמי לרדת לצד אחד, והיא נופלת עליי. שחררתי את הרעיון הזה, זה שלעולם לא אראה אותך שוב. עכשיו זה אני שמחבק אותה בכוח שכל השנים האלה לצידך נתנו לי. בינתיים, הכאב הופך כל כך גדול שהמוח שלי נלחם בחזרה ומתחיל להרדים אותי.
זה מורפיום שנכנס לגרון. אני שם לב לזה כי זה חונק אותי ולא נותן לי לנשום.
מה לעזאזל הראשן הקטן הזה יודע? היא הדימוי החי של אמה. אני שמח בשבילה, כי עדיין יש לה אמונה. למרבה המזל, הרעיון נראה לה אפילו יותר מגוחך ממני. הנה היא, מאתגרת את העתיד בלי שיהיה לה מושג על הצער שעתיד לבוא. לכמה רגעים אני נאחז בבורות שלה והשקר הזה הופך את האוויר לקצת פחות צפוף.
