חיי קשישים: בדידות בבית האבות
בכל פעם שאני מבקר בבית אבות, אני מרגיש בתוכי רגשות סותרים. מצד אחד, אני חש שמחה עצומה על קיומם של מרכזים פנטסטיים אלה המטפלים בקשישים. כל בעל מקצוע שעובד במקומות האלה ראוי להערצה. מצד שני, אני לא יכול שלא להרגיש עצוב. כשהייתי בקולג', עשיתי את ההתמחות שלי בבית אבות. משהו שלנצח ייחרט בזכרוני הוא העובדה שזוג עובדים אמרו לי שחלק מהאזרחים הוותיקים שהתגוררו שם לא זכו לביקור אחד מזה חודשים.
מדי פעם אני הולך לבקר את דודי בבית האבות שהוא גר בו. המקום מטופל מאוד, וכך גם הוא. הם גם מאכילים אותו טוב מאוד. למרות שהוא לא מאוד מבוגר, הוא לא מסוגל לדאוג לעצמו. אין לו בן זוג ואין לו ילדים. לקחת אותו לבית האבות הייתה החלטה מצוינת עבור כל המשפחה. הוא שמח שם ואפילו עלה כמה קילוגרמים. העובדים אומרים שהוא מתנהג יפה. אני אוהב ללכת לבקר ולשתות איתו כוס קפה. הוא שמח ומברך אותי באומרו: "מה קורה אלוף!?" עם זאת, רוב הזמן הוא מבלבל אותי עם אחי.
המסדרונות העצובים של בית האבות
אני צריך לחצות חצי מהבניין כדי להגיע לחדר של דודי. אני עולה במעלית כדי להגיע לקומה שבה הוא מתגורר ומפתיעה אותו. כדי להגיע לחדר שלו, אני צריך ללכת במסדרון שבו יושבים תמיד כמה קשישים בכיסאות גלגלים. זה כאילו שהם אפילו לא יכולים לזוז. כשאני עובר ליד, אני תמיד מקבל את פניהם בחיוך ענק. חלק מסתכלים עלי ומחייכים בחזרה, אחרים מסתכלים עליי ולא מחייכים, ואחרים פשוט לא שמים לב שאני שם.
חלקם נראים כל כך עצובים ומבולבלים שאני לא יכול שלא לתהות מה עובר להם בראש ואיך היו חייהם לפני המעבר לבית האבות. אני בעיקר תוהה אם הם אי פעם דמיינו שהם יגמרו על כיסא גלגלים ללא תנועה כשהם מוצפים כל כך על ידי מחלה או החיים עצמם.
במהלך ההתמחות שלי, אני זוכר שפגשתי זקן שחלק חדר עם אישה שפשוט היה צוחק וצועק. האיש נראה די אלים. האלצהיימר שלו היה כל כך מתקדם שהוא בקושי יכול לדבר בכלל.
יום אחד החלטתי ליצור איתו אינטראקציה. ישבתי לידו והתחלתי לשאול אותו על חייו. שכנעתי אותו לספר לי היכן הוא נולד. אחרי זה, לאט אבל בטוח התחלתי להוציא ממנו יותר. יום אחד, הוא אפילו חייך אליי. זו הייתה הפתעה.
הם רק רוצים חיבה
באחד מימי ההתמחות שלי, הלכתי במסדרון ושמעתי אותו צורח. הלכתי לחדר שלו ומצאתי שני עובדים שניסו להעלותו לרחוץ אותו. עם זאת, האיש לא הפסיק לרעוד.
נכנסתי לחדר וכשהוא ראה אותי הוא נרגע לגמרי. זה היה המפתח שחיפשתי כל הזמן. מאחורי המבט חסר ההבעה הזה והיכולות הקוגניטיביות המושפעות, היה אדם שפשוט היה זקוק לחיבה.
קבלת אהבה וחברה היא כל כך חשובה לאנשים האלה. בהקשר זה, Gea Sijpkes, מנהל ה- Stichting Woon- en Zorgcentrum Humanitas Deventer בהולנד, החל בפרויקט בנושא זה. ב-2012 היא החליטה לתת לסטודנטים מגורים חינם בבית האבות בתמורה לבילוי של לפחות 30 שעות בחודש עם הדיירים הקשישים.
נשמות שמתות להרגיש מחוברות לאחרים
גם בבית האבות שבו ביצעתי את ההתמחות שלי וגם בבית שבו מתגורר דודי, הצלחתי להבחין שרוב הקשישים מרגישים בודדים מאוד. לאנשי מקצוע בתחום הבריאות שעובדים במכונים אלו יש עבודה רבה ואינם יכולים להציע את התמיכה הדרושה. יתרה מכך, אני עצוב מאוד על האזרחים הוותיקים שזוכים לביקורים מועטים או ללא ביקורים. מאחורי כל אחד ואחד מהם, יש נשמה שמתה להתחבר לאדם אחר. הבדידות מכלה אותם לאט לאט.
אני מרגיש שהחברה לימדה אותנו שרק דברים פונקציונליים ראויים לטיפול. אני לא מצליח להבין את העובדה שכל כך הרבה משפחות מחליטות להשאיר את הקשישים שלהם בבתי אבות כשהם מאמינים שהם כבר לא תורמים לשום דבר. החלק הגרוע ביותר בכל זה הוא, אם כן, לעתים רחוקות הם מבקרים אותם. לקשישים יש סיפור ששווה להקשיב לו. הם חשובים בדיוק כמו שצעירים עושים. אנחנו לא צריכים לנטוש אדם רק בגלל שהוא הזדקן.
אין ספק, בתי אבות הם חלופות מצוינות במקרים רבים. מאמר זה נועד רק להדגיש את הבדידות והנטישה לה נתונים אזרחים ותיקים רבים. למרבה הצער, יש מבוגרים שמתייחסים אליהם כאילו הם נטל ומחליטים להשאיר אותם בבית אבות ואז לשכוח מהם.
העבודה הגדולה של בתי אבות
בשל לוחות זמנים קדחתניים ואחריות אחרת, משפחות רבות אינן יכולות לטפל בקשישיהן כשהן כבר אינן עצמאיות. במקרים אלה, בית אבות הוא אופציה מצוינת. עם זאת, חשוב לזכור לבקר אותם כל הזמן. כולנו זקוקים לאהבה ללא קשר לגילנו.
קשישים רבים לא מרגישים רע עם החיים בבית אבות. עם זאת, הם נובלים כאשר יקיריהם לא מוצאים את הזמן לראות אותם מדי פעם.
העבודה הנהדרת שמוסדות אלה מבצעים היא משהו שעלינו תמיד להיות אסירי תודה. בלעדיהם, משפחות רבות נזקקות היו נוקטות באמצעים נואשים כדי לטפל בקשישן.
בקיצור, אנחנו צריכים להתחיל להתחשב קצת יותר בזקנים שלנו. אתה לא צריך להיות לצידם כל הזמן, אלא רק זכרו לבקר אותם לעתים קרובות. אסור לשכוח שדאגו לנו כשהיינו צעירים יותר. בואו נחזיר להם את כל הטובות שהם עשו עבורנו.
