מאיפה מגיע כוח הרצון?
למרות ש"כוח רצון " הוא ביטוי שכולנו משתמשים בו מבלי לשים לב, האמת היא שזה מושג שעומד בפני מחלוקת רבה.
פילוסופים, במיוחד אריסטו, טענו באופן מסורתי שזה נובע מהמטאפיזיקה. אבל זה גם נושא שמעורר עניין בדתות מערביות שונות, שרבות מהן רואות בכוח הרצון סגולה מהמעלה הראשונה.
"כוח רצון הוא המוח כעיוור חזק הנושא אדם צולע שיכול לראות על כתפיו."
-ארתור שופנהאואר-
כוח רצון מוגדר כיכולת לכוון ולשלוט בפעולות של האדם.
ההשקפות המטפיזיות וחלק מההשקפות הדתיות טוענות שכוח כזה נובע אך ורק מהגדרה עצמית של כל אדם.
עם זאת, הפסיכואנליזה העלתה התנגדויות חמורות הן למושג ה"רצון" והן ל"כוח הרצון" עקב גילוי הלא מודע.
מה שיצא משליטה
עבור הפסיכואנליזה, תהליכים מודעים הם רק "קצה הקרחון" בפעילות מנטלית. במציאות, המחשבות והפעולות נקבעות על ידי כוח שאינו של הרצון, אלא של הלא מודע.
הגילוי הזה מסביר תופעות רבות. לדוגמה, "פריקת לשון" או פרקים שבהם אדם רוצה לומר משהו, אבל, "בלי משים" בסופו של דבר אומר משהו אחר.
הלא מודע אחראי גם למה שנקרא "פעולות רעות": האדם מתכוון לעשות משהו במודע, אבל בסופו של דבר עושה משהו שונה מאוד.
אנחנו רואים את זה על בסיס יומי. מי שרוצה להגיע מוקדם לפגישה שלו, אבל "בטעות" מתעכב או לא מופיע. או כאלה שרוצים "להשקיע מאמץ בעבודתם", אבל בסופו של דבר דואגים לדברים אחרים תוך כדי העבודה.
שכן הפסיכואנליזה, אם כן, הרצון אינו כוח, אלא ביטוי של תשוקה לא מודעת. רק כאשר אדם עולה בקנה אחד עם רצונו פועל הרצון. אם לא, זה "יבגוד בך".
לכן תמיד יש תוכניות שנדחות, החלטות לשינוי שלעולם לא מתגשמות או כוונות שלעולם לא הופכות למעשים.
פילוסופיות מזרחיות כגון זן, אינן מתייחסות ל"כוח רצון" בפרקטיקות שלהן. הם טוענים שההתמקדות בכוח הרצון חייבת להיות מוחלפת בהבנה ובאהבה, שהם בסופו של דבר הכוחות המובילים לפעולה.
רצון ותודעה
המשותף בין הפסיכואנליזה לפילוסופיות המזרח הוא הרעיון שהרצון אינו מעשה של כוח. ושזה יכול להיוולד רק מהבנה, ולכן, מתוך תודעה.
כאשר יש מטרות מוגדרות ומודעת אך הן אינן הופכות לפעולות, הפתרון הוא לא לכפות. במקום זאת, מצבים כאלה כרוכים במסר בעל ערך. יש "משהו" שחוסם את הרצון לפעול בצורה מסוימת. למעשה, זה לא שכוח הרצון נכשל, אלא ניצחון של רצון שאנחנו לא מודעים לו.
אנו מקפידים על דיאטה קפדנית, אך יחד עם זאת אנו רוצים לאכול שבעים. אנחנו מתחילים את המשטר, ובמוקדם ולא במאוחר, אנחנו מגלים לתת לעצמנו ארוחה "אחרונה" טעימה, בין אשמה לסיפוק.
במקרה הזה, התמקדנו ביתרונות של אכילה בריאה, אבל לא הבנו את הרצון שלנו לאכול שבעים. אולי האוכל הוא יותר מסתם טעם או תחושה בבטן. אולי האילוץ הזה מדבר על רצון עמוק יותר לצמצם את "כוח הרצון" לאפס.
במקרים כאלה, הצוואה אינה פועלת. כשאנחנו עושים את זה, זה נוגד את הרצון המודע שלנו. במקרה זה זה לא נובע מאופי חלש, אלא סימפטום של הלא מודע. כאשר התסמין הזה הסתדר והבין, הוא נעלם.
אולי אנחנו צריכים להכריח את עצמנו פחות ולהבין את עצמנו יותר כדי לגרום לכוונות שלנו להפוך לפעולות ולעשות פעולות כאלה בקנה אחד עם מה שאנחנו באמת רוצים לעשות מהחיים שלנו.
