התיאוריה הכיפית: פרסים על פני עונשים
עד לא מזמן חיינו בעולם שבו אנשים חשבו שענישה היא חלק מהחינוך של כולם. בית הספר כלל הגבלת תלמידים עד שהם למדו להגביל את עצמם. אבל בעיקר התרחקנו מהרעיון הזה. הודות לתיאוריות כמו תיאוריית הכיף, ברור שיש שיטות טובות יותר.
לא נכחיש שבני אדם מגיעים לעולם עם דפוסי התנהגות אנוכיים ביותר. כדי ללמוד לחיות בחברה, עלינו לדחוק בהדרגה את הרעיון שאנו מרכז העולם ושכל משאלותינו צריכות להתגשם.
תיאוריית הכיף בעצם אומרת שאנשים נוטים יותר לעשות דברים שהם מחשיבים כ"מעצבנים" כאשר יש בהם היבט מהנה. במילים אחרות, גירוי חיובי יכול להוות תמריץ גדול לאנשים לציית לכללים מסוימים או לעשות דברים ספציפיים שבדרך כלל טובים לחברה.
מקורותיה של תיאוריית הכיף
מקור התיאוריה המהנה בשנת 2001. עם זאת, היא לא בדיוק התחילה בסביבה אקדמית. חברת פולקסווגן מימנה ניסוי. בהצלבה בין שיווק לאחריות חברתית, ענקית הרכב הזו רצתה להוכיח ששינוי חברתי ואינדיבידואלי אפשרי כל עוד יש תמריצים.
לפיכך, פולקסווגן השיקה את "תיאוריית הכיף" שלה כדי לעורר אנשים לחיות חיים מלאים יותר, תוך ניסיון כמובן להעניק למותג שלהם תדמית חיובית בו זמנית. הקמפיין שלהם כלל עריכת ניסויים חברתיים כדי לראות איך אנשים יגיבו.
כל ניסוי וניסוי הציב דילמה לרגליהם של אנשים. היו להם שתי אפשרויות: אחת שכללה נוחות ושגרה ואחרת שתדרוש קצת מאמץ אבל תכלול גם חוויה מהנה מחוץ לקופסה.
הניסוי הראשון
הניסוי החברתי הראשון שהם ערכו היה פשוט ביותר, אבל גם מאוד חושפני. הוא התנהל במקום עמוס מאוד: תחנת הרכבת התחתית עם התנועה הגבוהה ביותר בשוודיה. בצד אחד, היה מדרגות נעות. אל השני, גרם מדרגות קונבנציונלי. השאלה שהם העלו הייתה איך הם יכולים לגרום לאנשים להשתמש במדרגות הקונבנציונליות כדי להתאמן.
הם הביאו תשובה מהנה לשאלתם. הם המציאו את מה שהם כינו "מדרגות הפסנתר". כדי לעשות זאת, הם פשוט צבעו את גרם המדרגות הקונבנציונלי כך שייראה כמו פסנתר וגם השמיעו כל צעד צליל כשדורכים עליו. זה היה כאילו אתה באמת מנגן על כלי נגינה.
התוצאות היו מפתיעות. בדרך כלל, כ-95% מהאנשים השתמשו במדרגות הנעות כדי לעלות לרחוב. אבל כאשר מדרגות הפסנתר הושלמו, 66% מהאנשים בחרו להשתמש במדרגות הקונבנציונליות. הם גם נראו שמחים לעשות את זה!
ניסויים אחרים
הניסוי השני שהם ערכו כדי לראות אם תיאוריית הכיף באמת עבדה הצליח אפילו יותר מהראשון. אנשים רבים זורקים את האשפה שלהם על הקרקע מבלי לחשוב על זה פעמיים. עם זאת בחשבון, הם הקימו את הניסוי הבא שלהם, שוב בשטוקהולם, שוודיה.
הם התקינו כמה פחי אשפה עם חיישנים מיוחדים. בכל פעם שמישהו זרק את האשפה שלו לפח, זה היה משמיע צליל כמו זה מסרטים מצוירים כשמישהו נופל מצוק. אנשים מצאו את זה מצחיק ביותר, וחלקם אפילו לא הפסיקו לזרוק את האשפה של עצמם. הם זרקו את האשפה שכבר הייתה על הקרקע!
תוך יום אחד בלבד הכפילו את אוסף האשפה הרגיל. שוב, זו הייתה הוכחה לכך שתיאוריית הכיף באמת יכולה לעבוד במקרים מסוימים. אבל נכון לעכשיו, זה משהו שנבדק רק ככלי שיווקי לעסקים.
השאלה הגדולה כרגע היא האם זה יעבוד עם בעיות גדולות יותר. כפי שהזכרנו לעיל, איננו בטוחים אם תיאוריה זו יכולה להוביל לשינויי התנהגות ארוכי טווח. אין מספיק נתונים כדי להגיש תביעה בכל כיוון.
אבל למרות זאת, מה שברור הוא שכיף יכול לשכנע אנשים לעשות דברים. חידוש וכיף הם תמריצים חזקים מספיק כדי לגרום לאנשים לרצות להיות טובים יותר.
