דונלד ויניקוט והתיאוריה שלו על העצמי הכוזב

דונלד ויניקוט היה פסיכיאטר מפורסם, פסיכואנליטיקאי ורופא ילדים אנגלי שפיתח גישה מעניינת לאישיות האנושית. בשל הכשרתו כרופא ילדים, הוא מיקד את מחשבותיו, הרהוריו ותיאוריותיו בילדים. ובפרט, על היחסים בין האם לתינוק, וההשלכות של מערכת יחסים זו. מלבד זאת, הוא גם פיתח את התיאוריה המעניינת של העצמי הכוזב.

הוא עבד יחד עם הפסיכואנליטיקאית המפורסמת מלאני קליין, ואפילו טיפל איתה באחד מילדיו. הוא גם היה נשיא האגודה הפסיכואנליטית הבריטית והוגה דעות מפורסם מאוד של המאה העשרים.

במהלך חייו, הוא גם העלה את המושגים של "אמא טובה מספיק " ו"אמא מסורה רגילה". באותו אופן, המושג שלו לגבי "אובייקט המעבר", משהו שהרבה אסכולות לפסיכולוגיה אימצו.

מערכת היחסים בין האם לתינוק, לפי ויניקוט

בהתאם לפסיכואנליטיקאים אחרים, ויניקוט קובע כי במהלך שנת החיים הראשונה, האם והילד מהווים יחידה. אי אפשר לדבר על התינוק כעל ישות נפרדת מאמו, הוא אומר. השניים יוצרים יחידה נפשית בלתי ניתנת לחלוקה.

ויניקוט אומר שהאם היא ה"הקשר" הראשון שיש לאדם. היא הבסיס הכולל להתפתחותו שלאחר מכן. לכן, ובמיוחד בחודשי החיים הראשונים, האם היא היקום של התינוק. האם היא למעשה שם נרדף לעולם.

ואז מופיע המושג של ויניקוט "אמא טובה מספיק". היא מספקת את הטיפול הדרוש לתינוק, באופן ספונטני ובכנות. היא מוכנה להיות כל מה שהילד צריך. כאמא, היא לא מושלמת, אבל היא לא מזניחה את התינוק, וגם לא מגנה עליו יתר על המידה. זה עוזר ליצור את האני האמיתי.

בינתיים, "האם המסורה הרגילה" היא אחת שמחוברת יתר על המידה לילדה או מגוננת עליה יתר על המידה. היא לא מסוגלת להגיב בצורה מספקת לצרכים הספונטניים של הילד. זה מוליד את מה שוויניקוט מכנה העצמי הכוזב.

ויניקוט והאני הכוזב

האם היא כמו מראה לילד. הקטן רואה את עצמו כשאמא שלו מביטה בו. הילד לומד להזדהות עם המין האנושי באמצעותה. לאט לאט, התינוק נפרד מאמו ועליה להסתגל לשינוי הזה. לילד יש מחוות ספונטניות שהן חלק מההתפתחות שלו כפרט. אם האם מקדמת אותם בברכה, הוא חווה את הרגשת היותו אמיתי. אם היא לא עושה זאת, אז נוצרת תחושה של חוסר מציאות.

כאשר האינטראקציה הזו בין האם לתינוקה נכשלת, מתרחש משהו שוויניקוט מכנה "חוויות של המשכיות קיומית". זה, במילים אחרות, אומר שהייתה הפרעה רדיקלית בהתפתחות הספונטנית של התינוק. זה, בעצם, מה שמוליד את האני הכוזב.

ויניקוט מציין שבנסיבות אלה, התינוק הופך ל"אמא שלו". זה אומר שהוא מתחיל להסתיר את העצמי שלו כדי להגן על עצמו. הוא לומד להראות רק את מה שאמו רוצה לראות. הוא הופך למשהו שהוא לא.

ההשפעות של האני הכוזב

ישנן רמות שונות של "שקר" בעצמנו. לפי ויניקוט, ברמה הבסיסית ביותר נמצאים מי שנוקט יחס אדיב ועומד בכל הכללים והתקנות. בקצה השני נמצאת סכיזופרניה, מצב נפשי שבו האדם מופרד מעצמו, עד לנקודה שבה האני האמיתי שלו נעלם למעשה.

עבור ויניקוט, בכל מחלות הנפש הקשות, האני הכוזב שולט. במקרים אלו, האדם משתמש בכל המשאבים העומדים לרשותו על מנת לבנות את אותו עצמי כוזב ולשמור עליו. המטרה של זה היא שהוא יוכל להתמודד עם עולם שנתפס כבלתי צפוי או לא אמין.

ויניקוט אומר שרוב המאמצים של אדם עם עצמי כוזב חזק מאוד מכוונים לאינטלקטואליזציה של המציאות. זה אומר שהם מנסים להפוך את המציאות למשהו שאפשר לנמק, אבל בלי רגשות, חיבה או מעשים יצירתיים. כאשר אינטלקטואליזציה כזו מצליחה, הפרט נתפס כנורמלי. עם זאת, הוא אינו חווה את מה שהוא חי כמשהו שהוא באמת שלו, אלא כמשהו זר לו.

הוא אף פעם לא מסוגל להרגיש שמח על ההצלחות שלו, וגם לא להרגיש מוערך למרות שאחרים עשויים לראות את הערך הזה בו. מבחינתו, האני הכוזב שלו הוא שהשיג את זה או האני הכוזב שלו שמוערך. זה רק יוצר התמוטטות עם עצמו ועם העולם. האני האמיתי שלו לכוד, מפנטז עליו וחווה ייאוש שהוא לעולם אינו מסוגל להבין בעצמו.