"תנין", פרק מראה שחורה על פרטיות

"תנין", פרק במראה שחורה על פרטיות וטכנולוגיה, ייקח אותך לדילמה דיסטופית שעלולה להיות קרובה יותר ממה שאתה חושב. תארו לעצמכם שהפרק המביש ביותר בחייכם יכול להתגלות באמצעות יישום טכנולוגי חדש. האם תוכל לשלוט בזיכרונותיך לפני שהם יתגלו? כמה רחוק היית הולך כדי להסתיר אותם?

הפרק מציג עולם שבו מעקב מתרחש בתוך המוח של אנשים וכל אחד יכול לגשת אליו, במיוחד אם זה כרוך בפשע.

עם זאת, העתיד הדיסטופי הזה לא באמת מציב דילמות מוסריות חדשות. הסיבה לכך היא שהטכנולוגיה היא לא הנבל של הסרט, אלא רק טריגר חדש לאנשים לפעול תחת הדרכה.

"תנין", טרגדיה שהטכנולוגיה לא יכולה למחוק

אחרי מסיבת ריקודים באיסלנד, מיה (אנדריאה ריסבורו) ורוב (אנדרו גואר), שהוא שיכור, נוסעים הביתה ופוגעים בטעות ברוכב אופניים בדרכם. מיה מתחננת בפניו להתקשר למשטרה, אך הוא משכנע אותה להיפטר מהגופה ולא להיות אחראית לתאונה.

מיה עוזרת לו בחוסר רצון להסתיר את הראיות. גם גופתו של האיש וגם אופניו נעלמים בתחתית פיורד. מחוץ לטווח הראייה, מחוץ לראש, נכון?

שנים מאוחר יותר, מיה היא אדריכלית מצליחה, אשת עסקים רבת עוצמה ואימא בבית. נראה שהסמים, האלכוהול, רוב וריקודים ספוגי זיעה הם נחלת העבר.

זיכרון מביש

מיה מכינה כנס במהלך שהות במלון שבו מופיע החבר שלה. רוב עדיין מלא אשמה וכאב ולא התגבר על מה שעשה לפני מספר שנים. לבסוף הוא מחליט לחשוף את סודו כאשר הוא רואה את גרושתו של הקורבן בעיתון ולומד על כאבה.

רוב מסביר למיה שהוא הולך להתוודות על מה ששניהם עשו בצעירותם במשטרה. היא לא מסכימה והופכת עצבנית יותר ויותר. לאחר ויכוח ומאבק, היא סוגרת את רוב לתמיד בכך שהיא דוחפת אותו לקרקע וחונקת אותו. כשהיא חושבת איך להיפטר מגופו, היא מביטה מבעד לחלון המלון שלה. לרוע מזלה, היא עדה לעגלה של משלוחי פיצה שדרסה עובר אורח.

או אז שאזיה, חוקרת חברת ביטוח, מחפשת אותה בתור עדה. באמצעות "מחזרת" הזיכרונות שלה, היא מנסה למצוא מישהו שיכול להעיד נגד חברת הפיצה. האדם הזה הוא מיה, למרבה הצער עבורה ועבור כל משפחתה.

ל"תנין" יש דמות ראשית נוספת: "המזכיר"

המכשיר שבו משתמשת שאזיה, ה"מחזר", הוא מחלץ זיכרון שיכול להפוך אותך לעד מקרי של מצב פשרני. זה אפילו לא צריך להיות פשע. ב"תנין", הרוע האנושי מגיח באופן אורגני עם התערבות מינימלית של "הנזכרים".

בפרק זה, מכשיר בגודל של כפתור קטן, המונח על רקתו של אדם, מאפשר לאדם לצפות בזיכרונות או ב"אניאגרמות" של אחר על גבי מסך סמוך. כל אחד, החל משפרי ביטוח ועד שוטרים יכולים להשתמש בו באופן חוקי. אנשים הופכים למצלמות הקלטה חיים ואינם יכולים להימנע מכך.

הירידה לגיהנום

מיה לא יכולה להימלט משזיה או מה"נזכר". לפיכך, זה או זה או להתעמת עם המשטרה, שתשתמש באותם אמצעים ותזרוק אותה ללא מילה לתא אם תסרב. מגרה את זיכרונה, שאזיה רואה כיצד מיה רצחה אדם בדם קר בליל הפגע וברח על המסך הקטן שלה.

אז יש למיה שתי ברירות: או להפחיד את שאזיה מספיק כדי שהיא לעולם לא תספר מה היא ראתה במכשיר שלה או שתגמור אותה ולא תסתכן בהחרפה. היא בוחרת באחרון, למרות הבטחותיה של שאזיה שלעולם לא תחשוף את מה שראתה.

אז היא מגלה שבעלה של שאזיה יודע את כל פרטי המקרה שלה, כולל שם וכתובת. כך, די נחושה לא לתת לזה להתגלות, היא פורצת את הגולגולת של בעלה של שאזיה וגם לוקחת חיים של תינוק. זה נורא, אם כי תוצאה צפויה בירידתה של מיה לגיהנום.

דמעות תנין

מיה בוכה בכל פעם שהיא הורגת ואף מתנצלת בפני הקורבנות שלה, אבל זה לא מונע ממנה לעשות זאת. לפיכך, החרטה והעיניים הדומעות שלה לא הופכות אותה לפחות אשמה. למעשה, היא קרה ומפחידה כמו כל נבל אימה כשהיא יוצאת מחוץ לבית הקורבן שלה לבושה בשחור ומנופפת בפטיש.

הטכנולוגיות שמציע צ'רלי ברוקר במראה שחורה תמיד משמחות בהתחלה. יתר על כן, אלה שיש להם אותם משוכנעים שהם לא יכולים בלעדיהם - בלי ההנאה שהם מספקים כלומר. אבל הם לא חובה, הכל רק מתיחה שהחברה המתורבתת בלעה בשלב מסוים.

בסופו של דבר, האופי האמיתי של אנשים מתגלה, עם או בלי טכנולוגיה, אם כי אולי נסיבות מסוימות כן הופכות אותו לדרמטי יותר.

הטכנולוגיה היא לא הנבל ב"תנין"

כמו בחיים, אנשים נופלים מרצון בפח ברוב סדרות הטלוויזיה. עם זאת, זה מציג את הטכנולוגיה ככלי לזיהוי אי צדק והונאה תוך יכולת לגשת לזיכרונות שאנשים לא רוצים לחשוף.

שוב, מדובר בהחלטה של פרטיות או יותר שליטה בחברה. המכשיר הקטן הזה גורם לך לחשוב שאולי קל יותר לגלות עוולות שאדם עשה. עם זאת, אתה לא באמת יודע באיזו מידה אדם ילך על מנת להגן על סודותיו. מה הם מסוגלים לעשות נגד אחרים או אפילו נגד עצמם.

אנוכיות, נחמה וקור הם לעתים קרובות סמויים עד שמשהו מפעיל אותם. לכן, הטכנולוגיה היא לא הנבל כאן. הפרק הנזכר חושף מה כל בני האדם מסוגלים לעשות. בעיקר כאשר אנו מרגישים מאוימים על ידי עצבנותו של מישהו ביחס למעשינו בעבר.