רגשות מבוקבקים
בתקופות מסוימות בחיינו, אנו עלולים למצוא את עצמנו חסומים ברמה רגשית ולא בטוחים כיצד לבטא את מה שאנו מרגישים. אולי אפילו לא נוכל לזהות את מצב הרוח שלנו אלא רק לתפוס אותו כפנטום שאת קווי המתאר שלו איננו מסוגלים להבחין.
העובדה היא שמסיבות שונות, בשלבים מסוימים בחיינו, הרגשות שלנו מתקבצים. כאילו הם כלואים בכלוב, מתנגדים לבריחה בזמן שהם ממשיכים ליצור אי שקט גדול בתוכנו, ומשפיעים גם על הגוף שלנו וגם על היחסים שלנו עם אחרים.
"כל אחד מאתנו עושה את מזג האוויר שלו, קובע את צבע השמים ביקום הרגשי שבו הוא שוכן"
-פולטון ג'יי שין-
האם זה קרה לך פעם?
תחשוב על זה דקה...
אולי העברתם כמה חודשים בשוטטת בעצב בלי יכולת לבכות, להחצין או לשתף את זה. אולי הרגשת חסרת אונים מול מצב שמצאת לא הוגן, אבל נשארת בשקט, לא ידעת לזהות את הכעס שלך בגלל איזו אכזבה, לא הראית כמה אתה שמח מחשש שתפגע. רגשות של מישהו, או שפשוט הייתה לך תחושה שאתה לא יודע איך אתה מרגיש, מה אתה רוצה, או לאן אתה הולך בחיים...
שמרת את זה לעצמך, החזקת חזק את הרעל בדיוק כמו אדם ששומר על האוצר שלו.
לא משנה מה המצב או החוויה, לא ידעת איך או לא יכולת לבטא את עצמך במלואה; הדחקת את הרגשות שלך. בסופו של דבר הם נקבצו, כלומר נחסמו והצטברו בתוכך.
ביקבוק הרגשות שלך ממשיך ליצור עומס, יוצר משקל רגשי מסוכן שקשה לשאת אותו, לפעמים יש השלכות על הגוף שלנו.
אנחנו צריכים לחפור עמוק יותר
אם נפסיק לדעת ולחוות את מה שאנו מרגישים, בין אם זה מודע או לא מודע, נפסיק להיות מחוברים לעצמנו.
רגשות הכרחיים ומועיל להרגיש אותם. חשוב מאוד לאפשר לעצמך לקבל אותם; להראות להם זו פריבילגיה, שכן הם הגשר להכרת עצמנו ולדעת מה אנחנו צריכים.
מה שקורה הוא שרוב הזמן, לימדו אותנו מאז שהיינו צעירים להדחיק אותם, לראות בהם מסוכנים ובכך לראות שזה נורמלי להכחיש אותם או לשלוט בהם. אז, אנחנו לומדים מילדות להפסיק לחוות אותם ולשלוח אותם לחלק הלא מודע של המוח שלנו.
אבל אי אפשר להתגבר על רגשות אם הם לא באים לידי ביטוי, וכך נשארים בדרך כלשהי בתוכנו, בגוף שלנו, פולשים אלינו.
הבעיה היא שרגשות בבקבוק יכולים בסופו של דבר להפוך לדרך להיות או להתמודד עם החיים, ולגרום למבוגר להרגיש שזה נורמלי לחלוטין להשתמש בחסימה רגשית כסוג של הגנה מפני תחושת כאב כה רב.
אז, אנחנו ממשיכים לשאת בנטל עם כמות גדולה של כאב בלתי מזוהה שלעולם לא נלקח, חוסמים את הצרכים האמיתיים שלנו ומחליפים אותם בצרכים כוזבים, לא מאפשרים לעצמנו לגדול או להתפתח, ולכן מגבילים את עצמנו.
אנחנו מתנתקים ממה שאנחנו מרגישים ואנחנו לא לוקחים על זה אחריות, נותנים לקול הפנימי שלנו ליפול על אוזניים ערלות, חיים על טייס אוטומטי, באופן שטחי...
ולמרות שיכול להיות שההרגשה מפחידה אותנו, שקשה לנו לבטא את מה שקורה לנו ברמה הרגשית, או שאנחנו לא רוצים לעבור כאב, היכולת לעשות את זה בסופו של דבר היא הבסיסית שלנו. מרפא.
הבעיה מגיעה, כמו שכבר אמרנו, כשאנחנו מבקבקים או מדחיקים את מה שאנחנו מרגישים, כשאנחנו לא מזהים את הפצעים שלנו, אנחנו עוברים את החיים חסרי תחושה, כאילו היינו ישנים, כי רגשות, רגשות שלנו הם אנרגיה, ו אם לא נביע אותם, בסופו של דבר לא יהיה לנו את זה יותר.
לא רע לשאול את עצמנו מדי פעם, במיוחד לפני מצבים שחשובים לנו במיוחד, מה אנחנו מרגישים ולקחת כמה דקות כדי להרהר בעצמנו בצורה כנה לחלוטין.
יש צורך שנקבל את כל מכלול הרגשות שלנו כדי לקבל חיים מוגשמים, אך גם נזהרים לא לבטא אותם בצורה קיצונית. הסוד הוא איזון, אמצע.
כי זה לא כל כך קשור למידת שאנו חשים אותם, אלא להיות מודעים לכך שהרגשות שלנו פועלים כאינדיקטורים או אזעקה למה שקורה בתוכנו.
