אני לא אתן לעצב להוריד ממני את מי שאני
היום התעוררתי בתחושת עצוב. לפעמים אני לא יודע אם זה חרדה, אכזבה או חוסר אמון בגלל כל מה שקורה סביבי. אני לא יודע, אבל מה שאני כן יודע זה שהעצב פלש אליי. להיאחז ברגשות הללו ולתת להם להשתרש בפנים נחשב לפשע בחברה שכופה את האושר כחוק חיים (יחד עם האמצעים להשגתו).
עם זאת, אני יכול לראות שיש משהו מעבר לעצב הזה. זה אני! ואני זה ששומר את זה שם. אני היחיד שמסוגל לדעת אם מה שאני מרגיש מונע ממני להיות אני. אם מה שאני מרגיש לא נותן לי לראות מי אני, במה אני יכול לשלוט ובמה אני באמת רוצה.
אבל אני נחוש לא לתת לעצב להוריד ממני את מהותי. אני לא מתכוון לפעול לפי מה שהייסורים שלי יגידו לי לעשות. העובדה היא שעצב קיים רק בגלל שאני כן. לכן זה לא יכול להיות חזק ממני. אני אמשיך להילחם, גם אם העצב נמצא בתוכי ובנפשי. אני אקשיב לו לפעמים, למקרה שיש לו משהו מועיל לספר לי. אם לא, אז אני פשוט אתן לזה להיות. אבל אני זה עם הכוח.
אני מרגיש עצוב וזה חלק ממי שאני
אני לא כמו משחק עם תוצאות קבועות. אני לוח שעליו מתקיימים החלקים השחורים יחד עם הלבנים. הן תחושות זמניות, שלפעמים אני נאחז בהן כאילו הן מנחות את צעדי ושולטות בכל מה שאני עושה. ובכל זאת, למרות זאת, הזהות שלי תמיד מנצחת. מעניין שעצם רגשות העצב האלה עוזרים לי ללמוד משהו חדש. אני בונה את עצמי בבדידותי, עם הדממה הקפואה ומחרישת האוזניים. אני מקשיב לעצמי. לפעמים אני צריך להרגיש ככה כדי להבין דברים ולהתפתח.
אני לא אוכל להחליט שום דבר בזמן שאני עצוב, אבל אשמור את הדברים שההרגשה הזו מלמדת אותי כשאני ארגיש קצת יותר אמיץ. העצב לימד אותי כל כך הרבה דברים יקרי ערך שאני לא רוצה להיפטר ממנו או להעלים אותו.
תן לעצב לתפוס את מקומו
אני רוצה שזה יעלה בתוכי. בזמן שאני חי, אני רוצה להחזיק בו ולתת לו את מקומו הראוי. אני לא רוצה להפר את זה. אני לא רוצה שהרגשות שלי יופלו. כל הרגשות שלי הם בגלל שהם באים מתוכי, וניזונים ממני. אני חשוב להם, אני הסיבה שהם קיימים, והם, בתורם, גורמים לי להיות מודע לקיום שלי.
אני רק אחכה ואראה מה יקרה, ורק מה ייצא מכל העצב הזה, אם אני אתקע או אפול. מה שאני כן מרגיש עכשיו זה שאני לא סתם פשוט ותיק. עצב הוא זמן מיוחד שבו אני יכול להתחבר באמת למה שאני מרגיש.
כשאני חווה עצב כדבר טבעי, אז היצירתיות זורמת מכל חלק בי. ככל שהכאב גדול יותר, כך אני גדול יותר, כי בפעם הראשונה בחיי הרגשות שלי מחזקים אותי, במקום הציפיות של הסובבים אותי.
אני לא אתן לעצב למנוע ממני להילחם על הערכים שלי
האמונות שלי הן המצפן שלי. כל השאר זה רק דברים שאני מוצא בדרך. אפגוש אנשים שיבלבלו בין טוב לב עם נאיביות, כנות עם חוצפה, ועצב עם חולשה. כל זה לא ימנע ממני להשיג את המטרות שלי, שבתורן הן שיקוף של הערכים שלי.
"'כאב וסבל הם תמיד בלתי נמנעים עבור אינטליגנציה גדולה ולב עמוק. לגברים הגדולים באמת חייבים, לדעתי, עצב גדול עלי אדמות."
-פיודור דוסטוייבסקי-
בכל יום אעשה עוד צעד לקראת השגתו. יש ימים שהעצב שלי ימנע ממני להגיע לשום מקום. ימים אחרים ייראו כמו משב רוח. ובימים אחרים אלך מהר מדי ולא אלמד הרבה.
עם זאת, הגיע יום שבו נהייתי מודע לכך שלפעמים, אפילו בעיצומה של השמחה הטהורה ביותר, הרגש הזה יכול לשפר את חיי. העצב הזה יצר שורשים ונתן לי את המומנטום להשקות אותם, לשמור עליהם ולגרום להם לצמוח. ומתוך התמהיל העדין הזה של עצב ושמחה צמחו הגנים היפים בחיי, אשר פרחו בהשגחתו של הגנן האדון שלהם.
