למה ימי ראשון הם כל כך מלנכוליים?

ימי ראשון חשובים מאוד לאנשים. זה יום שרבים מפחדים בגלל הרגשות שהוא מעלה עבורם. עם זאת, עבור אחרים, היום האחרון בשבוע הוא יום לטעינת המצברים ולהיות נוכחים.

הרבה אנשים חשים חרדה בימי ראשון. היום מציף אותנו בנוסטלגיה ובאמת שלו. במובנים מסוימים, זה כאילו יום ראשון סוטר לנו בפרצוף במנה רצינית של מציאות. "הנה אני, הנה החופש שלך, הנה אתה, הנה החיים שלך." זה סוף מחזור, סוף השבוע.

זה כאילו מראה לנו את כל מה שלא רצינו לחשוב עליו. כמו לפתוח מגירה כל כך השתדלנו לשמור סגורה כל השבוע. אבל כמעט כמו בקסם, המגירה תמיד נפתחת בימי ראשון. רגע להיפתח ולשחרר את כל מה שלא רצינו להרגיש.

מצד שני, יום ראשון הוא קצת פרדוקס, כי לרוב אנחנו הכי עייפים באותו היום. אנחנו תוהים איך לעזאזל אנחנו יכולים להתחיל עוד שבוע כזה. אבל שוב אנחנו עייפים בימי ראשון כי יש לנו לוחות זמנים שונים בסופי השבוע. השינויים האלה גורמים לגוף שלנו להרגיש קצת לא מעודן. לפעמים זה בגלל שאנחנו נחים יותר מדי, או בגלל שהשינוי משאר הלחץ של השבוע היה עז.

יום ראשון גורם לנו לחשוב על החיים, בלי שום דבר שיסיח את דעתנו או ימנע מאיתנו לשקף. אלה החיים שלך, זה מי שאתה. זה כמו להפשיט אותו ולהישאר חסר הגנה לעתיד הלא ברור. ביום שני נלבש את בגדי העבודה, תרתי משמע. נסייח את דעתנו מהבלוז של יום ראשון כשנתחיל לעבוד.

על ידי עיסוק, אנו מוצאים שלווה, משמעות, כיוון ויציבות. אנחנו מתכוונים למשהו, יש לנו מטרה. יש לנו מקום בעולם. גרגר החול שלנו כדי לעזור לבנות את החברה שלנו. חברה מלאה באנשים שחוששים מהרגע שחייהם יתגלו למה שהם. אנשים שמפחדים, באופן פרדוקסלי, מהחופש.

אריך פרום הצביע על מצב זה ביצירתו "פחד החופש" (1941). כאן הוא מדגיש את הפרדוקס המוזר הזה בין הרצון לחופש ופחד ממנו לבין האחריות שמשתמע מכך. אם אני חופשי, אז אני אחראי לחלוטין לקיום ולבחירות שלי. התהום הזו שבה אני חייב להמציא את עצמי גורמת למצוקה עזה, אי נחת וחוסר ביטחון.

לפעמים אנחנו עושים כל מה שצריך כדי להימנע מהבלוז של יום ראשון

אנו חשים ריקנות שמתמלאת במלנכוליה. זו מלנכוליה שמופיעה ביום האחרון המפחיד הזה של השבוע שנקרא יום ראשון. ימי ראשון הם סוג של לימבו בין מה שאנחנו בחברה (התפקיד המקצועי שלנו) לבין מי שאנחנו עמוק בפנים. זה שם את הבדידות הבסיסית שלנו ממש מולנו. הבדידות שאנחנו לא רוצים לראות.

לפעמים אנחנו דוחקים את הבדידות שלנו על ידי חיפוש אחר כל סוג של חברה. כל דבר כדי לא להיות לבד. כי כשאנחנו לבד, אנחנו מרגישים שהבלוז פולש. אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי להימנע מהרגשות האלה. אולי אנחנו ישנים כל היום או מבלים עם אנשים שהחברה שלהם לא עושה לנו הרבה יותר. או שאנחנו פשוט מנסים להיות עסוקים.

הרבה אנשים שמכורים לעבודה לא יכולים לסבול את הרעיון ללכת יום שלם בלי לעבוד. יום ללא עבודה אומר שהם צריכים להתמודד עם האמת של מי הם ואיך הם בורחים מעצמם. פעילות תזזיתית ממלאת אותנו בחיים כי אנחנו עסוקים ואנו מרגישים שימושיים. אבל זה גם מרחיק אותנו ממי שאנחנו באמת. זה מרחיק אותנו מהבדידות ומחוסר הנוחות שלנו.

העבודה מסיחה את דעתנו ממי שאנחנו עמוק בפנים

העבודה עוזרת לנו להימנע מהמלנכוליה והחרדה שצצים בימי ראשון. כל מה שאנחנו כל כך מנסים לכסות בסופו של דבר יצא כשהכי פחות ציפינו לזה. לכן חשוב להסתכל בכנות על מה שקורה בפנים. אחרת, לא נוכל להפיק את המיטב מהדבר הזה שאנחנו מנסים לא לראות.

זה הגיוני להרגיש ככה בימי ראשון. חוזרים מטיול, יום לפני שהשגרה העמוסה שלנו מתחילה שוב... לסערה הפנימית הזו יש משמעות והרגשה. זו תחושה שלא תמיד ברורה. חשוב לחיות כיצורים שימושיים שרודפים אחר משמעות ומאמינים בחומר בניין.

יחד עם זאת, חשוב לדאוג לטבע שלנו כבני אדם. כך נוכל להבין את התגובות הטבעיות הללו המתעוררות בפתאומיות ו/או חוזרות ונשנות. הקשבה, חיבוק וקבלת החרדה והמלנכוליה שלנו יהפכו את זה לנסבל יותר, ובהחלט מתגמל יותר.