דרמטורגיה חברתית: כיצד אנו מפתחים מסכות לאינטראקציה
אפשר לנתח את האינטראקציות שלנו עם אחרים כאילו היינו בהצגה. כלומר, כאילו חיי החברה שלנו מורכבים מסדרה של מסכות. דרמטורגיה חברתית היא גישה מיקרו-סוציולוגית המתמקדת בחקר ההתנהגות האנושית ובכללים השולטים באינטראקציות היומיומיות שלנו.
בסימפוזיון של אפלטון, סוקרטס שואל איזה ז'אנר של דרמה יוונית עתיקה, קומדיה או טרגדיה, דומה יותר לחיים האמיתיים. סוקרטס טען שזו טרגדיה. עם זאת, היה זה ארווינג גופמן, יוצר האינטראקציוניזם הסמלי, שאמר שהחיים הם במה. גופמן טען שבכל אינטראקציה חברתית שאנו עוסקים בה, אנו מנסים במודע או שלא במודע להקרין דימוי קונקרטי של עצמנו. במילים אחרות, אנו מנסים לתמרן כיצד אחרים תופסים אותנו.
עבור גופמן, האישיות שלנו אינה תופעה פנימית. במקום זאת, זהו הסכום של כל ה'מסכות' השונות שאנו עוטים על פנינו במהלך חיינו: דרמטורגיה חברתית.
מהי דרמטורגיה חברתית?
גם לשחקני תיאטרון וגם לשחקנים חברתיים יש אותה מטרה: להיות תואמים באינטראקציות שלהם עם הסובבים אותם. על מנת לשדר רושם טוב, עלינו להיות בעלי כישורים דרמטיים (חברתיים) והתלבושות והאביזרים הדרושים.
עם זאת, כל זה לא רלוונטי אם השחקנים על הבמה לא יכולים להסכים על הציפיות והמגבלות של המשחק שלהם. במילים אחרות, ה'פרשנות' שלהם מציינת באופן מרומז כיצד לפעול במסגרת מסוימת (סביבה חברתית).
הבמה וגב הקלעים
יש שני מרכיבים חשובים בדרמטורגיה חברתית: הבמה ועורף הקלעים. בפרט, הבמה מורכבת מהרגעים שבהם אנו מקרינים תמונה של עצמנו עבור אחרים. מצד שני, מאחורי הקלעים הם החיים הפרטיים שלנו, שיכולים להיות גם עוד מסיכה שאנחנו עוטים על עצמנו.
דרמטורגיה חברתית מורכבת מהידיעה כיצד לעבור בין הבמה למאחורי הקלעים. בנוסף, שינוי מיומן מסט אחד למשנהו ותחפושת מתאימה בכל עת הם דרישות חיוניות להצלחה חברתית. לפיכך, מי שלא יודע כיצד לפעול במהלך ההצגה מהווה סכנה לצוות השחקנים ועלול להיזרק.
בזמן שאנו מבצעים מעשה, ההערות והביטויים שלנו של הפתעה, הסכמה, אירוניה או סלידה מעצבים את דעותיהם של אחרים עלינו. אנו מודעים לכך, וזו הסיבה שאנו שולטים במה שאנו אומרים, מהרהרים בתנועות שלנו ועוקבים אחר התגובות שלנו. אנחנו תמיד פועלים. יתר על כן, אנו מגדירים את התפקידים שלנו בהתבסס על הסביבה שבה אנו מוצאים את עצמנו כדי לנסות להשתלב.
אנחנו תמיד מסתגלים לתפקיד שלנו. בדיוק כמו שחקני תוכניות טלוויזיה, אנו עשויים להתחיל את הפרק הראשון כשהאישיות שלנו ומצבי העבודה, החינוך או מערכת היחסים שלנו לא מוגדרים. ייתכן שנתחיל לשנות ולהגדיר את ההיבטים הללו ברגע שנשמע את תגובת הקהל שלנו. משם, אנו מקדישים את חיינו להסתגלות לדמות. או לפחות עד שהם יבטלו את ההופעה שלנו ונצטרך לזרוק את המסכה הזו. לדוגמה, נוכל לעזוב את עבודתנו, להתגרש מבן הזוג או לסיים את הלימודים.
תמונה והסתרה
עבור גופמן, בדרמטורגיה החברתית הזו, אנשים מנסים להציג תמונה אידיאלית בכל פעם שהם מקיימים אינטראקציה. הסיבה לכך היא שאנו מאמינים שמועיל להסתיר חלקים מסוימים מעצמנו:
- אנחנו מסתירים את תהליך החזרות לתפקיד שלנו: אנחנו כמו מורה שלאחר הכנה לשיעור במשך שעות, נותן הרצאה ומעמיד פנים שתמיד הבין את הנושא עליו הם מדברים. במילים אחרות, אנחנו מעדיפים להראות לאחרים רק את התוצאה הסופית של החזרה שלנו. אנחנו לא מראים לאחרים את כל ה"טייקים" שלנו או כמה פעמים תרגלנו את השורות שלנו עד שלבסוף אנחנו משננים אותם. כל אלה הם דברים של 'מאחורי הקלעים'.
- אנחנו מסתירים את כל העבודה המלוכלכת שנדרשה כדי להגיע למקום שבו אנחנו נמצאים. האופי שלנו עשוי להיות לא תואם לכל מה שעשינו כדי לזכות בשבחים. לדוגמה, דמיינו פוליטיקאי שניצח בקמפיין פוליטי על ידי מכירת היושרה שלו. הם נאלצו להילחם בשיניים כדי להגיע לפסגה.
- אנחנו מסתירים כל מה שיכול למנוע מאיתנו להמשיך במעשה שלנו. לשם כך, אנו שומרים את הביקורת לעצמנו. יתר על כן, אנו נמנעים מלהגיב לעלבונות באופן שעלול להשפיע על התמונה שבחרנו להציג.
סוחרי המוסר
כפי שאמר ארווין גופמן: "במעמדם כמבצעים, אנשים יהיו מודאגים בשמירה על הרושם שהם עומדים בסטנדרטים הרבים שלפיהם הם ומוצריהם נשפטים. מכיוון שהסטנדרטים הללו כה רבים וכל כך נרחבים, הפרטים מבצעים מתגוררים יותר ממה שאנו עשויים לחשוב בעולם מוסרי. אבל, למעשה, אנשים לא עוסקים בסוגיה המוסרית של מימוש הסטנדרטים הללו, אלא בסוגיה האמוסרית של הנדסת רושם משכנע שהסטנדרטים הללו מתממשים. הפעילות, אם כן, עוסקת במידה רבה בעניינים מוסריים, אבל כמבצעים, אין לנו עניין מוסרי איתם. כמבצעים, אנחנו סוחרי מוסר". האם זה יכול להיות נכון?
