המחפש והקיום האמיתי
היום אני רוצה לשתף אתכם בסיפור יפהפה "המחפש", שנכתב על ידי חורחה בוקאי, שבו הוא מזמין אותנו להרהר כיצד לחיות חיים מלאים.
זהו סיפורו של אדם שנוכל לקרוא לו מחפש. קחו בחשבון שמחפש הוא מישהו שעובר חיפוש ושכוונתו לגלות "משהו " . זה לא בהכרח חייב להיות על מישהו ש"מוצא " משהו.
זה גם לא קשור לאדם שיודע או מודע למה שהוא מחפש. אנחנו פשוט מדברים על אותם אנשים שחייהם הם חיפוש יפהפה.
ללמוד לחיות ולהרגיש כל רגע מזמננו החיוני הוא מה שמהווה קיום אמיתי.
הסיפור מתחיל ביום רגיל שבו המחפש הרגיש שעליו ללכת לכיוון העיר קמיר. הוא למד לשים לב היטב לרגשות הללו שהגיעו ממקום לא ידוע בתוכו . אז הוא השאיר הכל מאחור והמריא.
אחרי שהלך במשך יומיים בשבילים מאובקים, הוא יכול היה להוציא את קמיר למרחוק. רגע לפני שהגיע לעיירה, משכה את תשומת לבו גבעה מימין לשביל. הוא היה מכוסה בירק יפה והיו בו עצים רבים, ציפורים ופרחים מקסימים.
הוא היה מוקף כולו בגדר עץ קטנה מלוטשת. שער ברונזה סימן לו להיכנס. לפתע, נראה היה שהוא שכח את העיירה ונכנע לפיתוי לנוח לרגע במקום הזה.
המחפש חצה את הסף והתחיל לאט לאט ללכת בין האבנים הלבנות שהיו מפוזרות באקראי בין העצים. הוא הניח לעיניו לשוטט כמו אלה של מחפש אמיתי. אולי כך הוא גילה את הכתובת על אחת האבנים: "עבדול טרה, חי 8 שנים, 6 חודשים, שבועיים ו-3 ימים ".
"מתוק לאדם באבלו הכואב,
כשהייסורים המתמשכים מפחידים אותו,
לומר בלעג לארץ האומללה:
"זו מולדתי", ולהצביע על השמיים."הקטור גיטן
הוא היה קצת המום כשהבחין שהאבן היא לא רק אבן. זו הייתה מצבה. לבו כאב לחשוב שילד בגיל כה צעיר קבור שם.
בהסתכל סביבו הבחין שגם באבן שלצדה יש כיתוב. הוא התקרב כדי לקרוא אותו, והיה כתוב "למאר קאליב, חי 5 שנים 8 חודשים ו-3 שבועות".
המחפש חש בהלם נורא. המקום היפה הזה היה בית קברות וכל אבן הייתה מצבה. לכולם היו כתובות דומות: שם ואורך חייו המדויק של הנפטר.
אבל מה שמילא אותו באימה הייתה ההבנה שמי שחי הכי הרבה זמן היה בקושי בן 11. התגבר בצער נורא, הוא התיישב והתחיל לבכות.
שומר בית הקברות טייל במקום והתקרב אל האיש. הוא ראה אותו בוכה זמן מה בשתיקה, ואז שאל אם הוא בוכה על קרוב משפחה.
- "לא קרוב משפחה," אמר המחפש, "מה רע בעיר הזאת? מה כל כך נורא בעיר הזאת? למה יש כל כך הרבה ילדים מתים במקום הזה? מה הקללה הנוראית על האנשים האלה שאילצה אותם לבנות בית קברות מלא ילדים?"
הזקן חייך וענה:
- "תירגע. אין קללה. יש לנו כאן מנהג ישן. אני אגיד לך: כשילד יגיע לגיל 15, ההורים שלהם נותנים להם מחברת, כמו זו על הצוואר שלי. זו מסורת שלנו שמאותה נקודה קדימה, בכל פעם שאנחנו באמת נהנים ממשהו, אנחנו פותחים את המחברת ורושמים מה נהנינו משמאל וכמה זמן זה נמשך מימין.
פגשת את החברה שלך והתאהבתי בה? כמה זמן נמשכה התשוקה העצומה ההיא והתענוג להכיר אותה? וההתרגשות מהנשיקה הראשונה שלך, כמה זמן היא נמשכה? ההריון והלידה של הילד הראשון שלך? והטיול הכי מחכים לך? ולהתאחד עם אח שהיה רחוק בארץ זרה? כמה זמן נמשכה ההנאה ממצבים אלו? שעה ות? ימים?
כך, אנו רושמים כל רגע במחברות שלנו. כשמישהו מת, מנהגנו לפתוח את המחברת שלו ולצרף את זמן ההנאה שלו כדי לכתוב אותו על קברו. כי זה, מבחינתנו, משך הזמן שהם באמת חיו".
