התינוק של רוזמרי: סרט של אימה טהורה

התינוק של רוזמרי הוא כנראה אחד הסרטים המוכרים ביותר של הקולנוען רומן פולנסקי. הסיבה לכך שהסרט הזה כל כך פופולרי היא, ראשית, האיכות הקולנועית שלו, ושנית, התעלומות שעטפו אותו זעזעו את הציבור באותה תקופה.

הבניין שבו הסרט הזה מתפתח מפורסם מאוד, כי רק קצת יותר מעשור לאחר מכן, ג'ון לנון נהרג שם.

התינוק של רוזמרי הוא סרט שעד היום מעורר אימה ומסתורין בקרב הציבור. בנוסף, פולנסקי הוא אחד מיוצרי הקולנוע השנויים ביותר במחלוקת בשל הבעיות המשפטיות שהוא נאלץ להתמודד איתו בחייו. למרות זאת, מורשתו הקולנועית תמיד תעמוד על כנו.

בואו נדבר על מה הסרט. זוג צעיר, שכנים מוזרים בצורה יוצאת דופן, והריון טרגי הם כמה היבטים מרכזיים של הסרט. רוזמרי ובעלה שוקעים במשימה של מציאת בית והקמת משפחה. השאיפות של בעלה של רוזמרי עולות על הציפיות המשפחתיות, שכתוצאה מכך מאלצות את הנישואים לצלול למצב לא אידיאלי.

בקיצור, התינוק של רוזמרי הוא סרט עלילתי שלוקח אותנו במסע בין פנטזיה לרציונליות; מסע מלא במלכודות, הרפתקאות שגויות וקלסטרופוביה. עם זאת, כל זה הוא מה שהופך אותו לאחד מסרטי האימה המוערכים ביותר בכל הזמנים.

אי ודאות: מפתח מרכזי לטרור

למרות שהסרט היה מפורסם בכל העולם, שינוי שמו בהתאם לשפה השפיע על הצלחתו. לדוגמה, בספרדית, קראו לזה La Semilla del Diablo (זרע השטן) שלטעמנו הוא מרמז יותר מהכותרת המקורית שלו.

עם זאת, בשנות ה-60, נראה שספוילרים לא היו בעיה, אז לתת לסרט שם מפורש היה נורמה אז. ובכל זאת, עלינו לציין שלמרות הכותרת המפורשת, הסרט ממשיך לעורר אימה באוכלוסייה ההיספאנית.

אם נשאיר את הנושא הזה בצד, הסרט לוקח אותנו בדרך של אי ודאות, והוא בוודאי לא מהסס להעלות ספקות אצל הצופה. זה נפוץ להרגיש לכוד וחרדה בזמן הצפייה בו, אפילו קלסטרופובי. עם זאת, החלק הרציונלי של זה תמיד שם כדי לרמוז שאולי זה לא כל כך גרוע כמו שאתה חושב... או שזה נכון?

אם כבר מדברים על אי ודאות, כבר במאה התשע-עשרה, פדרו אנטוניו דה אלרקון, אחד מחכמיו הגדולים של אדגר אלן פו, אמר שהברק של פו נובע דווקא מ"היותו רציונלי ושאף להיות פנטסטי ".

ההצהרה הזו כל כך אמיתית, שאפילו כמה מאות שנים מאוחר יותר, היא השתלבה בצורה מושלמת בתינוק של רוזמרי. ודווקא חוסר הוודאות, הספק והטרור הפסיכולוגי הם המרכיבים את הבסיס של הסרט הזה.

פולנסקי גורם לצופה לפקפק במציאות ובבדיה בו זמנית. האם חלומות הם רק חלומות או שיש בהם מציאות כלשהי? האם הם אמיתיים לחלוטין עבור אנשים מסוימים? מה קורה לרוזמרי ולשכנותיה? הצופים אינם יכולים לעשות דבר מלבד לפקפק במה שהם רואים על המסך. בואו נזכור כולנו שבאמצע המאה העשרים, הדת מילאה תפקיד מהותי בחייהם של אנשים. במובן זה, הסרט היה גילוי אמיתי, אפילו חילול הקודש.

עם זאת, באמצע המאה העשרים ואחת, שהייתה העידן הרציונלי והספקני, הצופה בסופו של דבר שואל את עצמו את אותו הדבר כמו לפני כמה עשורים. לפיכך, התינוק של רוזמרי מראה עד כמה נאום יכול להיות בלתי מתכלה. תאמינו או לא, מרכיב האימה שלו ממשיך להפחיד ולבלבל את מי שצופה בו.

הספק הזה בין הבלתי אפשרי לאפשרי, בין האמיתי ללא-מציאותי, הוא המפתח האמיתי לטרור ולמתח בסרט הזה. ההיבט הפסיכולוגי של זה הופך אותו לייחודי. יש לו דרך ייחודית לכוון את מבטו של הצופה, הפריימים המוזרים שלו גורמים להם להציב את עצמם בנקודת מבט מסוימת. בנקודות מסוימות, אפילו קשה להבין את התפקיד שזמן משחק בסרט הזה. בקיצור, גם הלא נודע וגם אי הוודאות גורמים לספק להתעורר במוח האנושי.

פולנסקי לא המציא כתות שטניות. הוא גם לא המציא את התרחיש. עם זאת, הוא התעמק בנקודת התחלה ידועה. הוא רצה לפתח את מערכת היחסים של בני הזוג בצורה הפוכה מסרט רומנטי. הוא הורס ולגלח אותם. תפקידו של הציבור הוא מהותי בסרט הזה, שכן הם אלה שהולכים להבין סיפור שלמרות כמה שהוא נראה פנטסטי, הוא למעשה סביר.

התינוק של רוזמרי: סרט מקולל

חלק ניכר מהפולחן וההערצה שאופפים את הסרט טמון באירועים המוזרים הנלווים אליו. כאמור, הסרט צולם בבניין דקוטה בניו יורק. הבניין הזה די רחוק ממרכז העיר ניו יורק. עם זאת, עם הזמן, הוא הפך פופולרי מאוד ואנשים רבים, כולל סלבריטאים, ביקרו בו לעתים קרובות מאוד.

עד כמה שזה נשמע מדהים, נראה שאנשים כל הזמן הזהירו את פולנסקי מפני הצילומים שם. הם אמרו שזה סוג של התאבדות. באופן טראגי, אשתו נרצחה רק שנה לאחר מכן באותו בניין. מלחין הפסקול, קשישטוף קומדה, מת זמן קצר לאחר מכן. אפילו גיבור הסרט, ג'ון קאסבטס, מת זמן קצר לאחר מכן.

אנשים עדיין מפקפקים אם בוריס קרלוף תרגל ספיריטיזם בזמן שהתגורר בבניין. אבל כמה שנים לאחר צילומי הסרט, ג'ון לנון מת בשערי בניין דקוטה, שבו הקים.

תעלומות אינסופיות מקיפות את האובססיה של פולנסקי לפרפקציוניזם. הוא בהחלט לא היסס להעמיד את השחקנים שלו במצבים קיצוניים. למען האמת, גיבורת הסרט, מיה פארו, נאלצה לאכול בשר נא למרות היותה צמחונית ונאלצה לצלם סצנה מאולתרת מעבר לרחוב. לכן, המכוניות שהתרוצצו ובלמו סביבה היו אמיתיות ולא מבוימות.

כמו כן, השחקנית הצעירה קיבלה את מסמכי הגירושים מפרנק סינטרה בזמן צילומי הסרט. בנוסף לכך, היא נאלצה להתמודד עם עוינות מצד כמה אנשים על הסט. לפיכך, הקללה של תינוקה של רוזמרי לא באה עקב הנושאים שבהם היא עוסקת; זה בא על ידי המסתורין והאירועים הלא נוחים הסובבים אותו.

הטרור האמיתי

למרות הכל, האימה האופיינית של הסרט הזה לא טמונה באנקדוטות שלו אלא בסרט עצמו. לעיתים רחוקות אנו מתמודדים עם טרור שאינו מבין זמנים. זה המקרה עם התינוק של רוזמרי. כשזה מגיע לסרט הזה, מה שחשוב זה מה שמסתתר מתחת לפני השטח.

וזה העניין – הסרט הזה מציג משהו אוניברסלי. הוא עושה שימוש בכלים ומשאבים שונים כדי לתאר את האווירה הקלסטרופובית, המפחידה וחסרת התקווה.

הסרט הזה, למעשה, הוא עיבוד לרומן ההומוני מאת אירה לוין. למען האמת, ההצעה להפוך את הספר לסרט נפלה לידיו של היצ'קוק, שגרמה לג'יין פונדה לגלם את רוזמרי עד לקבלת התוצאה הסופית על ידי פולנסקי.

תוצאה מזעזעת, יפהפייה שפרשה את כל הדמיוני הקולנועי. יתר על כן, רות גורדון, הודות לתפקידה כמיני קסטבט, זכתה באוסקר.

למרות כל השינויים הללו, פולנסקי אישר את התסריט, הצליח לפנות לפרוידיאן בסיפור דמוי חלום, שהעמיד בספק מציאות מול פנטזיה.

ללא ספק, זהו אחד מסרטי האימה הטובים בכל הזמנים; סרט שלעולם לא מתיישן, כזה שפונה אל תת המודע. זה משאיר את הצופה בקצה מושבו כאילו משהו יוצא דופן עומד לקרות בכל עת.