בוקודן: סיפור יפה

הסיפור היפה הזה הוא על צוקהרה בוקודן, לוחם חרבות אגדי מיפן מהמאה ה-16. הוא עסק באומנויות לחימה והיה ידוע בכישרון שלו. עם זאת, הוא היה ידוע בעיקר בחוכמתו.

הסיפור מספר שלבוקדן היו שלושה ילדים. הוא רצה לבדוק אותם כדי לראות כמה הם זהירים. לשם כך, הוא הניח משענת ראש כבדה על גבי הדלת והשאיר אותה פתוחה חלקית. ואז, הוא התקשר לבנו הבכור, היקושירו.

בנו הבכור של בוקודן היה אהוב על כולם. הוא היה מתוק מאוד. הסיפור מספר שכאשר אביו קרא לו, הוא ניגש אל הדלת ודחף אותה בזהירות. הוא שם לב שזה כבד מהרגיל והבין שמשהו השתנה.

היקושירו חש בזהירות לאורך הקצה העליון של הדלת. שם, הוא גילה את משענת הראש והוריד אותה בעדינות. בוקודן היה מרוצה מבנו, אבל הוא לא הראה זאת. מאוחר יותר, בנו יצא מהחדר והשאיר את משענת הראש במקום שמצא אותה.

תגובות שונות מבניו האחרים של בוקודן

כמה ימים לאחר מכן, בוקודן רצה לבדוק את בנו השני באותו אופן. אנשים זיהו את היקוגורו בזכות הזריזות והמיומנות שלו. הוא לא היה זהיר או זהיר, כמו אחיו הגדול, אבל הוא היה בטוח מאוד בעצמו ובכישוריו.

האב קרא לבנו להיכנס לחדר. היקוגורו קם במהירות ופנה אל הדלת. בלי לחשוב פעמיים, הוא פתח אותו. משענת הראש נפלה, אבל הילד היה כל כך זריז שהוא תפס אותה באוויר. לאחר מכן, הוא החזיר אותו למקומו. בוקודן התבונן, מהורהר.

הגיע הזמן לבדוק את השיר הצעיר ביותר שלו, Hikoroku. הוא היה האימפולסיבי מבין השלושה, אבל גם המאושר והאוהב ביותר. בוקודן אהב אותו מאוד אבל חשש שהוא לא מסוגל לעבור את המבחן. הוא צדק. בוקודן התקשר לבנו, בדיוק כמו שעשה עם השניים האחרים.

היקורוקו מיהר אל הדלת ופתח אותה בהתלהבות. משענת הראש נפלה ופגעה ב-chonmage שלו (תסרוקת יפנית מסורתית). הסיפור מספר שכשהילד הרגיש שמשענת הראש פוגעת בלחמנייה שלו, הוא הוציא את חרבו וחתך את החפץ לשניים לפני שהוא פגע בקרקע. ואז, הוא צחק ונראה שהוא חש גאה בתגובתו.

סיפור אזהרה

לפי הסיפור, בוקודן דאג לתגובת בנו הצעיר. הוא האמין שאדם אימפולסיבי כזה רק יביא חרפה וחורבן לביתו. המסורת אמרה שבוקודן צריך לנתק את בנו הצעיר מכיוון שהתנהגותו הראתה חוסר מודעות או חוכמה.

עם זאת, בוקודן התקשר לכל שלושת הבנים וסיפר להם סיפור על משהו שקרה לו שנים קודם לכן. היה לו תלמיד שהיה מהיר יותר מכולם, גם נפשית וגם פיזית. הוא היה רגיל לנצח תמיד בקרב.

יום אחד, הוא הלך באחד מרחובות הכפר והלך ממש ליד סוס עצבני מאוד. החיה הייתה כל כך לא רגועה שכאשר היא חשה בנוכחות התלמיד הוא בעט. הצעיר היה כל כך זריז שהוא הצליח להימנע מהפגיעה בתנועה דמוית חתול. כל מי שראה מה קרה מחא כפיים לכישוריו.

שיעור יפה

עוד באותו יום ראה התלמיד את בוקודן וסיפר לו בגאווה מה קרה. בוקודן הקשיב בתשומת לב, אבל כשהחניך שלו סיים את סיפורו, בוקודן גירש אותו. הוא אמר שהוא לא רצה לראות אותו שוב. כולם היו המומים. מדוע אדונם לא העריך את הזריזות של תלמידו?

שלושת בניו של בוקודן האזינו לסיפורו בתשומת לב נלהבת. הבן הבכור נשאר בשקט ונראה שהוא משקף את מה ששמע. הבן האמצעי נראה מסוקרן, אבל הבן הצעיר נראה מבולבל ומעורער. "למה נפטרת מאדם כל כך מיומן? דאגת שהוא יתפוס את מקומך?" הוא שאל.

הסיפור מספר שבוקודן ענה: " אדם שלא מסוגל לחזות סכנה, רק להגיב אליה, לא ראוי להיות תלמיד שלי. אם הוא היה איש חכם, הוא לעולם לא היה הולך כל כך קרוב ל- סוס". שלושת הבנים נשארו בשקט. הבנים השניים והקטנים הבינו את המסר מבלי שאביהם היה צריך להסביר זאת, והם יצאו מהחדר כשראשיהם תלויים בבושה.