פוביה חברתית: פחד מלהישפט
פוביה חברתית היא פחד לא הגיוני הכרוך באי נוחות רבה כלפי הרעיון של יחסים חברתיים. אלו הסובלים מפוביה זו מצליחים לשמור מרחק מאנשים, להישאר מבודדים, כי זה גורם להם לאי נוחות ומלחיץ אותם להיות בכל סוג של מערכת יחסים או לקיים כל סוג של אינטראקציה עם אנשים אחרים.
מדובר בסוג של פוביה שיש לה מגבלות רבות שכן מגע אנושי הוא חלק בסיסי מחיינו. אנחנו צריכים להתייחס לסובבים אותנו בכל תחום חשוב בחיינו, בין אם זה חיי העבודה או חיי המשפחה, מפגש עם בן זוג פוטנציאלי, או התחלת ושימור ידידות.
אלו הסובלים מפוביה חברתית נמנעים מכל נסיבות שבהן הם מוצאים את עצמם נאלצים ליצור אינטראקציה עם אנשים אחרים. עם זאת, במקרים רבים, הדבר אינו אפשרי. אז אין להם ברירה אלא להתמודד עם מצבים שקשה להם מאוד, במיוחד בגלל שהם לא יכולים להוציא מהראש שלהם את המחשבה שהם כל הזמן נשפטים.
"למדתי שהאומץ הוא לא היעדר הפחד, אלא הניצחון עליו. האיש האמיץ הוא לא זה שלא מרגיש פחד, אלא זה שמנצח את הפחד הזה".
-נלסון מנדלה-
הבנת פוביה חברתית
למרות שיש הרבה פוביות, פוביה חברתית היא אחת הפוביות הכי לא מובנות ומשתקות. כל אירוע חברתי, מסיבות, מפגשים - בקיצור, מצבים בהם עלינו לחשוף את עצמנו לאנשים אחרים - הם החוויות המפחידות ביותר.
הפחד השורשי ביותר בפוביה זו הוא זה של למצוא את עצמך במצב מחויב שמתגלה כמבייש ומשפיל. תחושה זו נובעת או בגלל ההשלכות של הפחד והחרדה שלהם או בגלל אמונתם שהם לא מסוגלים להתמודד עם המצב האמור.
מי שסובל מפוביה חברתית מרגיש לא מובן ובמידה מסוימת נדחק לשוליים. המורכבות והמשמעות שלו נעוצה בעובדה שאנשים זקוקים למגע החברתי ממנו הם נמנעים בו זמנית. אז האדם מרגיש כאילו הוא נמצא בכלא שנותן לו תחושה לא נעימה.
כדי שהפוביה הזו תאובחן ככזו, היא חייבת להיות מגבילה עבור האדם הסובל ממנה. יתרה מזאת, היא חייבת להתערב בחייהם בצורה בלתי מתאימה, ליצור אי נוחות רצינית, למנוע את התפתחותם בתחומים שונים של חיי היומיום שלהם.
סיבות אפשריות לפוביה חברתית
יכולות להיות סיבות רבות לפוביה זו. התקופה הרגישה ביותר בה זה יכול להתחיל להתפתח היא בגיל ההתבגרות. ייתכן שזה קשור להורים שהיו מגוננים יתר על המידה. זה יכול לנבוע גם מחוסר כישורים חברתיים.
הם חשים חרדה גדולה מפני מצבים שבהם הם צופים אינטראקציה חברתית, שבה עשוי להיות סוג של מגע חברתי ואינטימיות. ההפעלה הפסיכופיזיולוגית המתרחשת במצבים אלו עלולה להוביל לתסמינים כמו טכיקרדיה, מצוקה, רעד, הסמקה, גמגום והזעה מתמדת.
ברגע שהאדם פיתח את הפוביה הזו, הדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות הוא לפנות למומחה. המטרות העיקריות לעבוד עליהן יהיו שליטה בפחד הלא רציונלי ובאי הנוחות שנוצרה.
אנו מתקשים לקבל ולבטא את הצרכים שלנו; בפחד שלנו להישפט, אנחנו שופטים אחרים.
הפחד שלנו להישפט
בדרך זו או אחרת, לכולנו יש את הפחד שאחרים שופטים אותנו על סמך היכולות, המעשים או הרגשות שלנו, בין אם הם בעבר, בהווה או אפילו צפויים. ניתן לראות את הבעיה כאשר זה מתחיל לגרום לנו להיות אובססיביים, להיות מגבילים ופתולוגיים.
התלונה הרגילה היא שאחרים לא מבינים אותנו ושאף אחד לא מבין אותנו. אנו מתלוננים על חוסר האמפתיה שלהם מבלי להבין שהגישה והמעשים שלנו יוצרים את הבדידות הזו ומקדמים את חוסר החיבה שאנו מבקשים עמוק בפנים.
מודעות והתבוננות פנימית עוזרות לנו לא ליפול למלכודת של לחשוב שכל מה שקורה לנו הוא באשמת אחרים. בדרך שלנו לראות דברים ולפעול, חייבות להיות השלכות, ולכן אנחנו אחראים גם למה שאנחנו מביאים בסופו של דבר לחווית החיים שלנו.
"לפעמים אנחנו פשוט עקשנים מכדי להודות שיש לנו צרכים, כי בחברה שלנו, צורך שווה לחולשה. כאשר אנו מפנים את הכעס שלנו פנימה, הוא מתבטא לעתים קרובות ברגשות של דיכאון או אשמה. כעס שנערך מבפנים משנה את רשמי העבר שלנו מהעבר ומעוות את השקפתנו על המציאות הנוכחית. כל הכעס הישן הזה הופך לעניינים בלתי גמורים לא רק עם אחרים, אלא עם עצמנו".
אליזבת קובלר-רוס-
