האם יש לא מודע קולקטיבי?
נתחיל עם דוגמה: כשהיינו קטנים כולנו למדנו לרכוב על אופניים. לאחר זמן מה אפילו לא עצרנו לחשוב איך לשמור על שיווי משקל ולדווש מבלי ליפול ארצה. המוח שלנו והשרירים שלנו אחסנו את המידע הזה כדי להפוך אותו לאוטומטי.
מומחים מדברים על הלא מודע הקולקטיבי כמשהו "מולד לבני אדם", סוג של אחסון חוויתי שכולנו מחזיק בו כמין, משהו כמו "ספרייה אוניברסלית". זה רעיון שיש לו יופי מסוים. זה מרמז שלכל האנשים יש את אותה מורשת, משהו ששוכן בחלק מהמוח שלנו כמו גזע קטן. למרות שאנחנו לא זוכרים את זה, זה שם.
הלא מודע והחלומות הקולקטיביים
קרל ג'ונג הוא שטבע את המונח הזה על סמך ניסיונו הארוך בפסיכיאטריה. מבחינתו, במוח שלנו, במוח שלנו, יש כמה מושגים שנקראים "ארכיטיפים". אלו הם הממדים הבסיסיים של האנושות: אהבה, פחד, יושרה, הוויה. ממדים חיוניים שכולנו מרגישים וסובלים כאחד. משהו מולד שאנו רוכשים בלידה ובו בזמן יורשים מהורינו, והם, בתורם, ירשו אותו משלהם.
ועכשיו השאלה היא: איך אנחנו ניגשים אליהם? איך נזכור אותם? זה כמו להיזכר איך לרכוב על אופניים, או איך להישאר צף כשאנחנו שוחים. לפי יונג, הדרך להגיע אליהם היא דרך חלומות. מכאן שחלק גדול ממחקריו התמקד בתחום החלומות. מקום שבו יש לנו גישה אל הלא מודע הזה שכולנו חולקים.
האם יש באמת לא מודע קולקטיבי?
כדי לקבל את קיומו של הלא מודע הקולקטיבי, עלינו להתחיל להאמין שהחיים והיקום כולו הם חומר חי. סמואל באטלר אמר, למשל, שכל החיים הם זיכרון לא מודע בכך שאפילו לאטומים עצמם יש את זה.
כל זה מצביע על כך שכאשר אנו נולדים, אנו באים לעולם הזה עם סוג של זיכרון בסיסי שהורש גנטית ממקורם של בני האדם. זה משהו שפיתחנו דור אחרי דור, ושמרנו אותו בזיכרון שלנו באופן לא מודע.
כולנו מרגישים את אותם דחפים: אהבה, כעס, זעם, פחד. הם רגשות חזקים מאוד שמותקנים בגוף שלנו והגוף הוא משהו שכולנו יודעים לזהות. ישנם סוגים כאלה של פחד שרבים חולקים כאחד: פחד מהחושך, בוודאי יצר הישרדות בסיסי, חוסר יכולת להגן על עצמנו...
לפי יונג, לבני אדם יש לרוב חלומות דומים מאוד. מצבים, חזיונות וחוויות שאנחנו לא ממש יודעים להסביר, אבל חוזרים על עצמם לרוב אצל אנשים אחרים ובתרבויות שונות.
אולי זה לא יותר מאשר כימרה של פסיכיאטר, או אולי זה נכון שכולנו חולקים "ספריית חוכמה" במשותף. אתה מסכים?
