בור הייאוש - עסקי קופים
בור הייאוש היה שיאו של ניסוי ייחודי עם קופים. הארי הארלו ניצח אותו בשנות החמישים. נסו להחזיר את עצמכם לאותו תקופה כדי להבין את המשמעות האמיתית של המחקר שלו.
הודות לתזות של ג'ון ווטסון, מחלוצי הביהביוריזם, העולם ידע את הרעיון שתינוק שהוריו היו מלאי חיבה יסבול מבעיות אישיות כמבוגר. חלקם באמת האמינו שתינוקות צריכים רק מזון והיגיינה. הורים לא צריכים להקדיש להם יותר מדי תשומת לב אם הם בכו, כי זה יחמיר אותם.
אפשר לומר שדור שלם של אירופאים גדל תחת מצוות אלו. הארי הארלו לא היה אנדרטה לרגש, אבל היו לו ספקות לגבי התזות של ווטסון. ספקות כאלה התגבשו בניסוי עם קופים, שהוביל לניסוי אחרים, כולל ניסוי בור הייאוש.
"אתה יודע מה גורם לכלא להיעלם? כל חיבה אמיתית ועמוקה. להיות חבר, אח, מאהב, זה מה שמשחרר אותנו מהכלא. בלי החיבה האלה, אחד מת. אבל בכל פעם שהחיבה האלה מתעוררות לתחייה, החיים נולד מחדש."
-וינסנט ואן גוך-
לפני בור הייאוש
הניסוי הראשון עם קופים
ראשית, הארי הארלו עיצב ניסוי עם קופים כדי לנתח כמה היבטי למידה. הוא רצה להגן על הקופים הקטנים יותר ממחלות וחשב שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לבודד אותם בכלובים. הוא שמר על הכל נקי והאכיל אותם בזמנים קבועים.
לאחר זמן מה, הוא הבחין שתינוקות הקופים בריאים יותר מאלה שגדלו בסביבה טבעית. עם זאת, הם הלכו שפופים, מצצו את אצבעותיהם כל הזמן, ובילו שעות רבות בהייה אל האינסוף, מבלי להגיב בצורה חיה לכל גירויים שקיבלו.
לאחר מכן, הארלו רצה לזווג אותם אז הוא ערבב אותם עם בני המין השני. עם זאת, אלה שגדלו בבידוד לא ידעו מה לעשות. היכולת שלהם להתרועע נפגעה לחלוטין ובעצם לא הייתה להם תגובה. למעשה, הם מייאשו את החברה.
הניסוי השני כלל שימוש באמהות מלאכותיות
כאן, הארלו הציג בדי קטיפה כדי לכסות את הכלובים והקופים הקטנים החלו להיצמד אליהם. הם היו נוגעים בהם לעתים קרובות ומתייאשים אם מישהו היה רוצה לקחת אותם.
לאחר שתפס את ההתנהגות הזו, הארלו חשב שזה יהיה רעיון טוב לעשות ניסוי שני עם קופים. הוא כינה אותו כ"ניסוי האם החוט" והתפרסם לאחר שהציג עליו מצגת. הארי הכניס אמהות פונדקאיות לכלובים. הוא הכין מתכת עם בקבוק וכיסה את השני בקטיפה אבל זה לא הציע אוכל בכלל.
כתוצאה מכך, הקופים נצמדו יותר מ-12 שעות ביום ל"אמא" הקטיפה. ל"אם החוטים" הגיעו רק כשהם צמאים או רעבים. לפעמים, הם אפילו הצליחו לאכול את האוכל שלהם מבלי לעזוב את "אמא הקטיפה". זה הוכיח שמגע, או יותר נכון גירוי פיזי, היה חיוני לתינוקות אלה.
הניסוי השלישי עם קופים
הניסוי השלישי הזה היה אכזרי למדי והארלו כינה אותו כ"האם המבעית". הוא השתמש בבובות שהכין עם הקטיפה שהקופים כל כך אהבו. עם זאת, לחלק מהבובות הללו היה מנגנון שטלטל באלימות את התינוק שנצמד לגופן כאשר הופעל.
לבובות אחרות היו קוצים מתכתיים נסתרים. אלה הופעלו לפעמים כשהתינוק נצמד לגופן של האמהות הפונדקאיות הללו. לבסוף, לבובות אחרות היה מכשיר שדרכו היא שלחה תקיעות של אוויר דחוס, שהפחידו את התינוקות.
כתוצאה מכך, הקופים הקטנים התרחקו מהבובות הללו ברגע שמנגנוני הדחייה הללו כבו. עם זאת, הם חזרו לחפש אותם ונצמדו אליהם כשהבחינו שהם "נרגעו".
בור הייאוש וחוסר האונים הנלמד
"בור הייאוש" היה הניסוי הרביעי של הארלו עם קופים. בעיקרון, זה היה מורכב מהכנסת הקופים לכלובים שבהם לא היה להם מגע עם העולם החיצון. לפיכך, הם נשארו שם 30 יום עד שנה. התוצאה: כל הקופים נשברו לאחר זמן מה.
הם פשוט ישבו שם, לא עושים כלום, בייאוש ובחוסר תקווה. אלה שנשארו בבידוד הכי הרבה זמן איבדו כל יכולת להתרועע עד שיצאו. זה הוביל את הארלו לניסוי האחרון שלו, שנקרא "עלמת הברזל". הוא רצה לראות האם אובדן החברותיות הזה בא לידי ביטוי גם בין אמהות ובנים.
הוא הגה מכשיר שבאמצעותו זכרים יחדרו מינית לנקבות שהיו מבודדות בעבר. זו הייתה דרך להפרות אותם כדי לעבור לשלב השני. כאשר הנקבות הללו ילדו את התינוקות שלהן, הן גם לא הראו יכולת להתרועע עם צאצאיהן. למעשה, הם הפעילו אלימות וחסרו אינסטינקטים אימהיים.
קבוצות חברתיות המקדמות זכויות בעלי חיים מותחות ביקורת קשה על הניסויים של הארלו.
