אני לא יכול לשכוח איך גרמת לי להרגיש
הם אומרים שרק הדברים שגורמים לנו לרטוט ומעוררים צמרמורת או סערת רגשות בתוכנו הם אלה שלעולם לא נשכח. הטבעת בי את חותמך. אתה סוג של סערה שהצליחה למצוא אותי ולנער אותי מבפנים. סערה שידעה שהיא הביאה איתה את הרגעים הכי מאושרים שאף אחד לא נתן לי עד עכשיו.
עכשיו, כשהזמן עבר, אני כנראה אתחיל לשכוח. לשכוח מי היית, איך הייתי איתך ואיך הרגשנו כשהיינו ביחד. למעשה, הדבר ההגיוני ביותר יהיה שזה בסופו של דבר יהיה עוד ניסיון חיים אחד ודרך ללמידה. עם זאת, יש משהו שיישאר ואני לנצח אקח איתי: החום כשהיה קר, הקור כשהייתי צריך חום ובכל פעם שנגעת בלב שלי.
שגיאות מתפוגגות, צמרמורת מגדירה אותנו
לחשוב על עצמנו זה לחשוב על זמן ומרחבים: מה היינו? מה אנחנו? מה נהיה? ונראה שזיכרונות הם התשובות היחידות שיש לנו. זיכרון הוא בעיקר צורה של שכחה, משהו שבנדטי ידע לבטא בצורה נכונה.
אנחנו מה שאנחנו זוכרים ואנחנו זוכרים את הדברים שהרעידו כל חלק בגופנו, אפילו את אלה שלא ניתן לראות. שאר האירועים שעברנו אבדו ומבולבלים במוחנו, בצורה כזו שלפעמים אנחנו אפילו לא יודעים מה באמת קרה: אנחנו שומרים רק זיכרון של מה שאנחנו מרגישים.
הטעויות שיום אחד עשינו או מישהו עשה איתנו, יום אחד נעלמות. הדבר היחיד שנשאר הוא הצמרמורת, הצלקת של הדבר שלפני זמן מה הפך אותנו למי שאנחנו היום: אנחנו מזוהים על ידי ערימת המראות השבורות ההופכות אותנו למי שאנחנו. וגם המנות הקטנות האלה של אושר שגרמו לנו לדעת שאנחנו באמת חיים.
אתה פשוט רגש מהעבר
אנחנו לא יכולים להיפטר לחלוטין מהעבר. זו הסיבה שאנשים כמוך שהיו פעם ההווה שלי ועכשיו לא, נשארים בחיי בצורה של זיכרונות: אלה שכבר אינם אמיתיים או מוחשיים אלא נשארים באמצעות רגש.
אם זה הצליח להרגיז את הבטן, לא תוכל לשכוח את התחושה שהייתה לך באותו הרגע. ייתכן שהם פגעו בך, זה נכון, כפי שהם פגעו בי. אבל כל מה שכואב לך נוטה ללטף אותך בשלב מסוים. והכאב הזה והדמעות האלה עלולים לחלוף, אבל הליטוף ממשיך. זה תמיד יהיה שם איתך.
אני מודה לך על הכאב שגרמת לי
הלב לפעמים בוכה כל כך שנדמה שלעולם לא ישכח איך הוא מרגיש טבע. עם זאת, זה יכול להיות חכם יותר ממה שאנחנו חושבים אם רק נניח לזה. הלב מסוגל לחסל את הזיכרונות הרעים ולהתגבר עליהם, לשמור על הטוב ולהתמודד עם העבר.
כשאני אומר שהלב מסוגל לחסל אני לא מתכוון שלא נשארים ניואנסים. רק שכשהכאב מפסיק לכאוב, אנחנו יודעים שקיבלנו אותו ולמדנו לחיות עם זה. כך יבוא זמן שבו נהיה אסירי תודה על שנפלנו. מכיוון שזו הדרך היחידה שיכולנו ללמוד לקום בחזרה ולהעריך עוד יותר לעמוד נכון.
אין טעם להמשיך לחיות מחדש את המצבים במוחנו שוב ושוב. הדרך היחידה להסתכל לעבר העתיד היא ללכת מעבר לכל האירועים, להגיע לרגשות ולהכיר את עצמנו מכל פרספקטיבה שהחיים שמים לפנינו.
