אומנות התפיסה מהלב
תפיסה היא לא רק לשמוע, לראות ולהקשיב. תפיסה מהלב הולכת רחוק יותר מזה. זה להרגיש, לחוש, לדעת להקשיב בלי לשפוט. זה בלי דעות קדומות, מתענג על החיים על כל הטעמים שלהם ונוגע במציאות על כל המרקמים שלה. החוש הזה, מוזר ככל שזה נראה, הוא לא משהו שכולם יודעים להשתמש בו, שלא לדבר על ליהנות.
מעטים תחומי הפסיכולוגיה חשובים ובסיסיים כמו חקר התפיסה. האופן בו אנו לוכדים דברים סביבנו וכיצד אנו מארגנים ומפרשים זאת מהווה חלק ממי שאנו וכיצד אנו מתקשרים עם אחרים.
"החזון שלך יתבהר רק כאשר אתה מסתכל לתוך הלב שלך... מי שמביט החוצה, חולם. מי שמסתכל פנימה, מתעורר"
-קרל יונג-
זה היה במאה ה-19 כאשר פסיכולוגים ופיזיולוגים מפורסמים, כמו יוהנס פיטר מולר וגוסטב תיאודור פכנר, החלו לחקור את האינטראקציה בין גירויים לתפיסה. פעם, חשבו שהתפיסה היא טבעית לחלוטין . במילים אחרות, שהחוויות שלנו נקבעות אך ורק על ידי הגירוי, לא גורמים כמו זיכרון, למידה או חוויות קודמות.
כיום גישה זו השתנתה. כעת אנו יודעים שאמנות התפיסה תלויה בגורמים רבים ושונים: המוטיבציה שלנו, הרגשות שלנו, התרבות, האינטואיציה, חוויות העבר והציפיות שלנו.
אם אנחנו יודעים משהו בכלל, זה שכולם תופסים את העולם אחרת. חלק יתפסו צבע מסוים כחול כהה, ואחרים יראו אותו כסגול. אדם אחד יראה כעס בילד, ואחר יראה פחד.
כל זה מוביל אותנו למסקנה הבאה: יש מי שמסתכל אבל לא רואה, ויש מי ששומע אבל לא מקשיב. יש גם כאלה שאינם מסוגלים להסתכל מעבר למה שהם יכולים לראות בעין בלתי מזוינת. אבל הם מונעים מעצמם עולם של צבעים פנטסטיים שהם יכלו לראות רק אם הם קולטים מהלב - ועם הלב.
חושים, מוח ותפיסה
עכשיו, אם היינו שואלים כל קבוצה אקראית של אנשים כמה חושים יש לאדם, רוב הסיכויים ש-90% מהם יאמרו "5". מגיל צעיר לימדו את כולנו את מה שאמר לנו אריסטו בספרו " על הנשמה ". בספרו הסביר לנו שבני אדם מקבלים מידע מהעולם דרך שמיעה, טעם, ריח, ראייה ומגע.
עם זאת, מרתק לדעת שלמעשה יש לנו יותר מ-20 חושים עם "תת-החושים" המקבילים להם. (למשל, תפיסת חמיצות, מתיקות וכו'). ולכן עלינו להוסיף, למשל, אחרים כמו קינאסתזיה, פרופריוספציה, תרמוסיפציה, נוציספציה, אקולוקציה ואפילו תחושת הערנות. כולם פותחים בפנינו מגוון עצום של אפשרויות, שיכולות לאפשר לנו להסתגל הרבה יותר טוב לסביבותינו.
עכשיו, צריך לומר שלא כולם מפתחים אותם באותה צורה או באותה רמה. מדענים מאוניברסיטת וושינגטון, למשל, אומרים לנו ש"תחושת הערנות" משתנה מאוד בין אנשים. לחלק מהאנשים יש מעט תחושת סכנה, ביטחון מופרז, מה שאומר שהם כמעט ולא צופים מקרים מסוימים של סכנה פוטנציאלית.
מצד שני, לאחרים יש "רדאר פנימי", חוש שישי שמזהיר אותם שאנשים או מצבים מסוימים אינם בטוחים. חוש זה, למעשה, ממוקם בקליפת המוח הקדמית של המוח, אזור שאחראי לשמור אותנו ערניים במצבים לא מוכרים או שונים כדי שנוכל לקבל החלטות במהירות האפשרית.
תופסת מהלב, אומנות אמיתית
תפיסה מהלב קשורה לרגישות ופתיחות. זוהי היכולת לשמור לא רק על מה שהחושים שלנו מעבירים לנו, אלא גם ליישם נחישות, תחושה, אמפתיה ואינטואיציה כדי להגיע לפרשנויות עמוקות יותר. אנו קוראים לסוג זה של תפיסה מוגברת "אמנות" מסיבה אחת מאוד ספציפית. זה מאפשר לנו להיות מודעים יותר לדברים, לטבע, לאנשים ולעולם.
"ראייה ותפיסה היא יותר מאשר הכרה. שום דבר בהווה אינו מזוהה במונחים של עבר מנותק. העבר מובא להווה באופן שמרחיב ומעמיק את תוכנו"
-ג'ון דיואי-
יש לומר שלא קל להוציא תפיסה מסוג זה לפועל. זה בגלל שצריך כמה תהליכים: שלווה פנימית, היכולת לא לקפוץ למסקנות, ידע עצמי טוב ומעל לכל, קבלה.
מכיוון שלפעמים תפיסה פירושה צורך להבין שאיננו יכולים לשנות הרבה מהדברים שאנו רואים. למשל, עלינו לקבל אנשים כמו שהם ואז להגיב בהתאם.
תפיסה מהלב היא גם אחת היכולות הגבוהות ביותר שבני אדם יכולים לפתח. למה? כי זה מאפשר לנו לסנכרן את החושים שלנו עם הרגשות שלנו באמצעות החוויות שלנו. אנחנו עושים זאת באובייקטיביות ובאהבה שמזמינה אותנו לראות את העולם דרך עדשת הכבוד והתחשבות.
אז בואו נתחיל לתרגל סוג זה של פתיחות חושית ורגשית. בואו נלמד לתפוס את הסביבה שלנו ביתר מודעות, פתיחות ובעיקר בלב.