סקס אצל נשים: המוח הרגוע מתחת למותניים

העובדה שנשים זקוקות ל"צעד נוירוני נוסף" זה עשויה להסביר מדוע לוקח להן יותר זמן מגברים להגיע לאורגזמה
העובדה שנשים זקוקות ל"צעד נוירוני נוסף" זה עשויה להסביר מדוע לוקח להן יותר זמן מגברים להגיע לאורגזמה.

זה מוזר, אבל נשים נהנות ממין רק כשהמוח שלהן משיג ניתוק והקונסטלציות הנוירוכימיות והנוירולוגיות עומדות בתור לאורגזמה, כיף והנאה.

הבה נגיד שכאשר אישה מתעוררת, דחפי המוח שלה חוצים את מרכזי ההנאה ומעוררים אורגזמה בכל פעם שהאמיגדלה, החלק במוח האחראי לפחד וחרדה, מושבתת.

לכן, ההנאה מיחסי מין מחייבת, באופן מסוים, את ניתוק האמיגדלה מהדאגות וההחלטות המכבידות על הנפש ועלולות לקלקל את הרגע ברגע האחרון.

לתת לעצמו להיסחף לפי פיצוץ הדחפים

העובדה שנשים זקוקות ל"צעד נוירוני נוסף" זה עשויה להסביר מדוע לוקח להן יותר זמן מגברים להגיע לאורגזמה. אז, בידיעה זו, השותפים המיניים שלנו צריכים להיות סבלניים וללכת לאט אם כולנו רוצים ליהנות מהמשחק במלואו.

הדגדגן הוא איבר קטן מלא בקצות עצבים המחוברים ישירות למרכז ההנאה הנשי. למעשה, לדגדגן יש תפקיד אחד בלבד: להעניק הנאה ולגרום לאישה ליהנות מדברים. אז הגירוי הפשוט של האיבר הזה מפעיל פעילות אלקטרוכימית ומעורר שפע של תחושות.

וכך מגיע השיא, שנוצר באמצעות ההשפעות של דופמין, אוקסיטוצין ואנדורפינים. עם זאת, אם הגירוי אינו יעיל במיוחד, הדגדגן בקושי רגיש, או שדאגות מציפות את הדרך, הדחף לא יכול להגיע למוח שלנו.

זה מסביר מדוע סף האקסטזי אינו אפשרי אם האישה לא רגועה, נוחה, חמה ומפונקת. כמו שאומרים, אתה חייב להיות עם רגליים חמות כדי ליהנות ממין.

הקשר העדין בין הפיזי לפסיכולוגי

באופן מוזר, הקשר העדין בין הפסיכו-רגשי והפיזי בהנאה הנשית הוא משהו שבלבל גם את המדע וגם את האוהבים הגברים.

הכל היה נתון למדידה: עמוד השדרה הקמור, הרגליים החמות, הנשימות המפסקות, הגניחות הבלתי רצוניות... הכל. והכל היה לשווא כשהגיע הזמן להסיק מסקנות.

עם זאת, עם ההתקדמות במדעי המוח, הצלחנו להוכיח מה זה קורה במוח שלנו כשאנחנו עומדים לקבל אורגזמה. הבה נראה מה יקרה אם נשים אישה באמצע קיום יחסי מין בבדיקת MRI פונקציונלית.

נדמיין שהאישה במיטה עם בן זוגה, והם מלטפים זה את זה. עם הנשיקות, הליטופים והחיבוקים, אזורים מסוימים במוח היו מפחיתים את רמות הפעילות שלהם בעוד אלו הקשורים לאיברי המין ולחזה היו מוארים.

הדגדגן הוא איבר קטן מלא בקצות עצבים המחוברים ישירות למרכז ההנאה הנשי
הדגדגן הוא איבר קטן מלא בקצות עצבים המחוברים ישירות למרכז ההנאה הנשי.

לכן, לאור הגירוי המיני, אזורים כמו האמיגדלה והקורטקס הקדם-מצחתי יישארו בצבע רגוע המעיד על רמות הפעילות הנמוכות שלהם. או ליתר דיוק, כפי שאנו רואים זאת, אצל נשים, הכוכבים הנוירוכימיים צריכים להיות מסודרים על מנת להשיג הנאה אורגזמית.

עם זאת, אצל גברים, אורגזמה היא משהו הרבה יותר הידראולי, שכן הדם הוא שצריך לעבור לפין כדי להקל על האורגזמה שלהם. מומחים חיפשו מנגנון פשטני דומה אצל נשים, אך ללא הצלחה.

ממצאים מדעיים לגבי תגובה מינית אצל נשים נמצאים בפיגור רב בהשוואה למחקרים דומים בגברים. כתוצאה מכך, יש חוסר הבנה כמעט מוחלט של הדגדגן, וגם היום, איש לא הצליח למדוד לעומק את השינויים הפיזיים של האיבר הקטן והמעורער שלנו.

בכל מקרה, מה שאנחנו כן יודעים זה שהדגדגן קשור באופן אינטימי לעור שלנו, למוח שלנו ולנרתיק שלנו, באופן שהגירוי קשור איכשהו.

שבילי הרגש

חלוקה מוחית ביחס למין אצל גברים ואצל נשים מתורגמת באותה מידה לרגשות שלהם . מה שקורה בדרך כלל הוא שגברים מרגישים לחץ מהגונדות שלהם אם הם לא פולטים בסדירות מסוימת. עם זאת, נשים צריכות לעשות את הטיול הזה רק כשהן מרגישות בנוח ובטוח.

למרות זאת, ברוב המקרים, החוויה המינית מגיבה הן למוטיבים תרבותיים והן למוטיבים פיזיים ופסיכולוגיים בשני המינים, אך נראה כי משקלם של מסוימים משתנה ביחס למבנה ולתפקוד המוח.

מסיבה זו, זה לעתים קרובות המקרה שאם אישה מרגישה שבן זוגה הפסיק להגיב רגשית, היא תחשוב שבן זוגה מסתייג ממנה, שהיא עשתה משהו לא בסדר, או שהוא הפסיק לאהוב אותה.

זו הסיבה שמגע מיני הוא תן וקח. אישה צריכה להיות במצב שבו היא נינוחה ונוחה. היא לפחות צריכה שהמוח שלה יתנתק והרגשות שלה לא ימנעו ממנה להגיע להגשמה מינית.

זה ההסבר מדוע אישה לא יכולה לכעוס כשהיא נהנית ממין. או ליתר דיוק, כפי שאומרים מטפלים מיניים, משחק מקדים הוא כל מה שקרה ב-24 השעות שקדמו למין.

בקיצור, אנו זקוקים לריכוז, לנוחות ולניתוק, וזו הסיבה שחופשות נוטות להיות אפרודיזיאק חזק. בסופו של יום, כמו שאיזבל אלנדה הייתה אומרת, נקודת ה-G נמצאת בראש שלך ומי שמחפש אותה למטה מוקדם מדי מבזבז את זמנו.

מקורות ביבליוגרפיים שנעזרו בהם: "המוח הנשי" מאת לואן בריזנדין ו"פיזיולוגיה של התנהגות" מאת ניל קרלסון