קנה המידה של הרוע - מהגנה עצמית לפסיכופתים
מייקל סטון, פסיכיאטר משפטי ופרופסור באוניברסיטת קולומביה, הוא נקודת התייחסות בכל הנוגע לידע על "האנטומיה של הרוע". הוא זה שפיתח את קנה המידה של הרוע, כלי שהוא סקרן כמו שהוא בולט. סולם זה נועד להוות סיוע להערכת הדרגות השונות של תוקפנות או אינסטינקטים פסיכופתים שיכולים להתפתח בחלקים האפלים ביותר של הלב האנושי.
יש אנשים המגדירים את "קנה המידה של הרוע" כירידה לגיהנום של דנטה. כל מעגל או חוליה מגדירים סדרה של חטאים ברצינות שונה. הם נעים בין מעשים שכולנו יכולים אולי להצדיק או להבין, לאלה שהם כל כך מגעילים ובלתי מובנים שהם מתחננים באמונה.
"העולם אינו מאוים על ידי אנשים רעים, אלא על ידי אלה שמאפשרים רוע"
-אלברט איינשטיין-
ראשית נאמר שכלי זה, למרות שפותח על ידי פסיכיאטר משפטי ידוע, חסר ערך קליני בכל הנוגע לשיפוט פושע. עם זאת, ד"ר סטון עצמו, כמו גם רבים אחרים בקהילה המדעית, טוענים שנקודת המבט הזו, המבוססת על ניתוח מפורט של יותר מ-600 פושעים, היא קפדנית מספיק. הם מאמינים שזהו המפתח לפתיחת ההבנה של זרע האלימות והרוע.
סולם הרשע של סטון
אולי הספקנות של שירותי המשפט והקהילה המשפטית בנוגע לסקאלה זו של רוע נובעת ממקורו. בין 2006 ל-2008, ערוץ התגליות האירופי הציג תוכנית בשם "הרוע ביותר". בו ניתח ד"ר סטון את הפרופילים של כמה רוצחים, רוצחים סדרתיים ופסיכופתים. הוא בתורו חקר מאות תיקים פליליים, תוך התייחסות לשיטות ולמניעים.
כמו כן, ובאמצעות ראיונות רבים שנערכו עם אינספור פושעים בכלא, הוא הצליח להראות לציבור כיצד ובאיזה אופן נוצר כלי הסיווג המפורסם שלו.
"קנה המידה של הרוע ריתק את הקהל כמעט באופן מיידי. הוא מורכב מ-22 רמות ומשתנים כמו השכלה, גנטיקה, בעיות נוירולוגיות או גורמים סביבתיים שיכולים לקבוע שהמעשים האלימים הללו נלקחים בחשבון".
עם זאת, מה שראו מומחים רבים בקנה מידה זה היה מעט יותר מסנסציוניזם טהור. עם זאת, עבודותיו הבאות של מייקל סטון מציגות גישה מדוקדקת ויסודית בתחום הפסיכולוגיה המשפטית. הוא גם מגלה זהירות יוצאת דופן כאשר הוא מנסה להסביר מה קורה באותו מבוך מתפתל ומעוות של המוח הפלילי.
מה זה רוע?
בוא נעלה שאלה פשוטה. למה אנחנו מתכוונים ברשע? מה קורה אם אדם הורג אדם אחר מתוך הגנה עצמית? ומה לגבי אם אישה מתכננת בקפידה את רצח התוקף שלה - אדם שהתעלל בה? האם אנו מחשיבים מעשים אלו כהשתקפויות של "רוע"? האם יש אולי "גבול"?
כולנו בוודאי שפטנו לפעמים בחיינו פעולות מסוימות כמוצדקות, אחרות כמובנות אבל לא מוצדקות, ואחרות כלא מובנות. לכולנו יש את הפוטנציאל להיות אלימים ותוקפניים, אבל יש ניואנסים, יש דרגות, רמות, טרנדים ודינמיקה שד"ר מייקל סטון עצמו רצה להגדיר.
הפשעים של צ'ארלס מנסון, טד באנדי, ג'פרי דאהמר, ג'ון וויין גייסי, דניס ראדר ומתנקשים בעלי פרופיל גבוה הם כה נוראים עד כדי כך שרוב האנשים לא יהססו לקרוא להם "רשעים", אבל... האם כולם שייכים ל אותה קטגוריה של "רוע"?
אז מה מבדיל בין פשע אחד למשנהו? איפה הגבול בין מה שמובן ומה לא? מהי ההשפעה של האישיות שלנו, הגנטיקה, איך חונכנו וההקשר החברתי בו גדלנו? גורמים אלה ואחרים הם שעזרו למייקל סטון לבנות את סולם הרשע שלו עם 22 הרמות הבאות:
קבוצה ראשונה: רצח מוצדק
רמה 1 מתייחסת להגנה עצמית פשוטה. במקרה זה, אין עקבות של פסיכופתיה וד"ר סטון עצמו מגיע למסקנה שלאנשים אלו אין כל צורה של רוע.
קבוצה שנייה: זדון מתוך קנאה ושנאה
בקבוצה השנייה הזו, ד"ר סטון כלל את כל אלה שמבצעים רצח מתוך קנאה, אלה שרוצים נקמה ואלה שמתנהגים כשותפים, ואף לוקחים חלק במעשה אלים. עלינו גם לציין שלמרות שרבים מהאנשים הללו מראים נטיות נרקיסיסטיות ותוקפנות ניכרת, הם אינם מפגינים תכונות פסיכופתיות. בואו נסתכל עליהם בפירוט.
רמה 2: פשעי תשוקה שבוצעו על ידי אנשים לא בוגרים או מרוכזים בעצמם.
רמה 3: דוגמה בולטת מאוד לרמה זו בסולם הרשע היא לסלי ואן האוטן. אישה זו הייתה בת ל"משפחתו" של צ'ארלס מנסון. אישה שהצליחה להרוג פשוט כי מנסון הורה לה לעשות זאת.
רמה 4: אנשים שהורגים מתוך הגנה עצמית אבל התחילו את התוקפנות מלכתחילה.
רמה 5: אנשים עם טראומה (שסבלו בעיקר מהתעללות) ואשר, מונעים מזעם, אין להם חשש לנקום.
רמה 6: רוצחים אימפולסיביים המונעים על ידי התקפות מזדמנות של זעם בלתי נשלט.
רמה 7: אנשים מאוד נרקיסיסטים שהורגים מתוך קנאה.
קבוצה שלישית: נגיעה בגבול הפסיכופתיה
ישנו גבול מטושטש שבו למומחים יש קושי רב באבחון הפרופיל הפסיכופטי. בקבוצה השלישית הזו ריכז ד"ר סטון את כל אלה שביצעו מעשים אלימים, אך היו מעשים שלא ניתן לייחס ישירות לאישיות פסיכופתית (אם כי יתכנו מאפיינים ספציפיים או זמניים שמתקרבים לזה).
רמה 8: אנשים שמראים רמה גבוהה של זעם מודחק. הם אנשים שצריכים רק תירוץ קטן או מצב מסוים כדי "להתפוצץ" ולבצע מעשה אלים.
רמה 9: ברמה זו בסולם הרוע יש לנו אוהבים קנאים שמפגינים תכונות פסיכופתיות מסוימות.
רמה 10: כאן יש לנו את ה"מתנקשים" הקלאסיים, אנשים שהורגים בדם קר תמורת כסף או שמסוגלים "להיפטר" מאנשים שמפריעים להם. הם מרוכזים בעצמם אבל אין להם אישיות פסיכופתית.
רמה 11: במקרה הזה מייקל סטון כולל אנשים מרוכזים בעצמם עם תכונות פסיכופתיות מוגדרות יותר.
רמה 12: אנשים שהורגים כשהם מרגישים שהם נמצאים בפינה.
רמה 13: כאן יש לנו רוצחים פסיכוטיים שהורגים מתוך זעם טהור.
רמה 14: אנשים קונספירטיביים, מקיאווליים ומרוכזים בעצמם שהורגים כדי להשיג תועלת כלשהי.
רמה 15: רמה זו כוללת פסיכופתים אשר בהתקף זעם יכולים להרוג עשרות אנשים בדם קר. דוגמה לכך הייתה צ'ארלס מנסון.
רמה 16: פסיכופתים שהורגים, כמו גם ביצוע מעשים מרושעים.
קבוצה רביעית
בחלק האחרון הזה בסולם הרשע יש לנו ללא ספק את המעגל האחרון של דנטה. הצורה הפרימיטיבית והראשונית ביותר של הרוע. כאן אנו מתייחסים לפסיכופתים שאינם מסוגלים לחוש חרטה כלשהי. המטרה מאחורי הרצח היא ההנאה שהם מקבלים מהמעשה האלים עצמו.
רמה 17: רוצחים סדרתיים עם פטישים ונטיות מיניות סדיסטיות. דוגמה לכך היה טד באנדי.
רמה 18: רוצחים שתחילה מענים, ולאחר מכן מבצעים את הרצח.
רמה 19: פסיכופתים שקודם כל מפחידים ומחדירים אימה על קורבנותיהם, ולאחר מכן מבצעים את הפשע הנתעב שלהם.
רמה 20: רוצחים פסיכוטיים שהמניע היחיד שלהם הוא עינויים.
רמה 21: פסיכופתים שרק מבקשים לענות, לא להרוג.
רמה 22: ברמה האחרונה הזו בסולם הרשע יש לנו מענים קיצוניים ורוצחים פסיכופטים.
כפי שראינו, המסע הזה אל מעמקי הרוע מראה כל כך הרבה ניואנסים שבמקרים מסוימים לא קל לסווג רוצח או אדריכל של מעשה אלים.
רבים מאיתנו יסכימו עם הסולם פחות או יותר. אחרים יזהו את התועלת של זה כדי לסווג רמות של רוע. אבל יש שיראו בכך נטייה לסנסציוניות. עם זאת, מה שברור מסולם הרוע הוא שאנו מבינים את המוח הפלילי יותר ויותר ויש לנו כלים טובים יותר לנתח אותו. מה שעלינו לעשות כעת הוא לספק יותר משאבים לחברה שלנו כדי להימנע מביצוע מעשים אלו, שרבים מהם מגיעים ממקרים של אי שוויון, קיפוח או עקירה.
הפניות ביבליוגרפיות
סטון, מייקל (2009). "האנטומיה של הרוע". ספרי פרומתאוס.
זימברדו, פיליפ (2012). "אפקט לוציפר" מדריד: פאידוס.
