איך אבל עוזר לרפא את הפצעים לאחר אובדן?

אבל הוא משהו שתמיד נוכח בחיינו. עלינו להיפרד ממקומות, עמיתים, קרובי משפחה, חברים ושותפים. מערכות יחסים נקרעות, מקומות ננטשים, שלבים הושלמו. האבל מתחיל. אבל אבל גם עוזר לרפא.
חלק מהחוויות הללו עלולות להיות כואבות, אבל מותו של אדם אהוב הוא ללא ספק הקשה ביותר. אלו זמנים קשים מאוד, עד כדי כך שאתה לא יודע מה לעשות כדי לצאת מספירלת הכאב הזו. אל תחמירי עם עצמך, אל תמהר למצוא פתרונות ותשובות. אין כללים כתובים לגבי מה הדבר הנכון לעשות כאשר אתה מאבד קשר חשוב ואינטימי. כבני אדם אנו זקוקים לזמן כדי לרפא את עצמנו רגשית. זה בדיוק אחד התפקידים העיקריים של תהליך האבל.

איפה שיש סבל יש אבל

יש אנשים מסביבך שינסו לעזור לך ולהגיד לך מה עליך לעשות, אתה עלול אפילו להפעיל לחץ רב מדי על עצמך או להתבלבל. הם עשויים לומר דברים כמו: " אל תיכנס לביתך "; " עדיף לא לחזור למקום הזה ";" אתה צריך למסור את הדברים שלו ";" אל תענה את עצמך על ידי התבוננות בתמונות שלו ".

אבל אתה צריך להחליט בעצמך, אל תמנע מרגעים או מצבים שאתה מרגיש שאתה צריך לעבור, כי זה, בטווח הארוך, יגרום ליותר סבל. תגיד ותעשה כל דבר וכל מה שאתה מרגיש שאתה צריך. להגיד משהו שלא היית צריך לא כואב כמו לא להגיד אותו. למרות שהכאב מכריע, קבל החלטות בעצמך.

ישנם מקרי מוות שיכולים ליצור השפעה רבה יותר מאחרים. לדוגמה, אם אתה חושב שניתן היה למנוע את המוות, אם אתה מאמין שהאדם סבל, אם אינך יודע את כל הפרטים או אם הוא נפטר לאחר מחלה ממושכת. לפעמים זה גם יכול להיות הדרך שבה קיבלת את החדשות. אנשים רבים אומרים שהם מרגישים טוב יותר במהלך הימים הראשונים מאשר לאחר מספר חודשים. זוהי תגובה נורמלית לחלוטין שנועדה להגן עליך. המצב הראשוני של הלם הוא הגנה נפשית המגנה עלינו מפני כאב מכריע.

מול האובדן

לפעמים ההלם הראשוני בתהליך האבל מלווה בפחד, ייסורים, בהלה, תסיסה, כעס, בלבול. חיי המחשבה שלך הם כאוטיים, אתה לא יכול להתמקד בכלום, עדיין לא קלטת את מה שקרה ואתה אפילו מדמיין שהכל פשוט היה חלום ממש רע.
זה נכון שהמוח שלך לא עובד כרגיל, אבל כל מה שאתה חי הוא נורמלי לחלוטין. לזה אנחנו קוראים: דה-מימוש (ניתוק מהסביבה שלך) ודה-פרסונליזציה (ניתוק מעצמך). זה סוג של תרופה שיש לגוף כדי להתמודד עם הסבל במינונים ניתנים לניהול.

להרגיש ככה זה לא אומר שאתה משוגע או חולה. התמיהה והבלבול הם חלק מחוויית האובדן שלך. אבל הוא טבעי, מזיק ככל שייראה. כשאדם אהוב כבר לא איתנו התגובה האנושית ביותר היא לסבול.
אם אותו אדם חשוב לא איתך, הדבר האחרון שאתה הולך להרגיש הוא אופוריה ושמחה, ואתה לא צריך להכריח את עצמך לנסות ולהרגיש את הדברים האלה. תן לעצמך זמן ואפשר לעצמך מקום להרגיש את העצב. זה הזמן ליצור קשר עם עצמך ואתה צריך להרגיש רגישות, אכפתיות וכבוד.

והחפצים האישיים שלהם? האם עדיף לשמור אותם או לזרוק אותם? הבעיה היא לא אם הם נשמרים או לא, השאלה היא: מה צריך לעשות איתם? חפצים אישיים מטרתם לעזור לשמור בחיים על קשר שהיה חשוב לך מאוד. הם מאפשרים לך להתחבר מחדש לזכרונות שלך ואתה יכול להרגיש שעדיין יש שם איזושהי מערכת יחסים.

אם חפצים עוזרים לך לבטא את רגשותיך אז הם עוזרים לך להמשיך בנתיב הריפוי של האבל. אבל אם להיתלות בהם היא דרך לא לקבל את מה שקרה או להכחיש את המציאות אז אתה לא תוכל להמשיך הלאה. זה לא עניין של להיפטר מכולם מיד. קח את הזמן. תן לעצמך זמן להחליט מה תרצה לעשות איתם. ואל תתנו לאף אחד לעשות את העבודה הזו בשבילכם, למרות שזה יהיה כואב, עשו זאת בעצמכם, בטווח הארוך זה יעזור.

"המוות לא גונב את אהובינו. להיפך, הוא שומר אותם ומנציח אותם בזכרוננו. אבל החיים גונבים אותם פעמים רבות ולתמיד"
-פרנסואה מאוריאק-

כמה זמן זה יימשך?

אל תעניש את עצמך במחשבה שאתה כבר אמור להרגיש טוב יותר. הזמן שלך הוא שלך לבד, והאויב הגרוע ביותר של האבל הוא לא לאפשר לעצמך זמן להביע את רגשותיך. עם כל אובדן שאנו סובלים, אנו לומדים מה באמת חשוב לנו. אנו מזמינים את הרגשות וסדרי העדיפויות שלנו ואנחנו גדלים כתוצאה מכך. למרות ששום דבר לא יהיה אותו דבר, אנו מפתחים דרכים חדשות להתגבר על קשיים ולהתמודד עם הקונפליקטים שלנו.

אבל הוא פצע שנגרם מהיעדר מערכת יחסים. היעדר זה מוביל אותנו לשאול את עצמנו לגבי משמעות החיים. לכן כל משבר יעמיד אותנו פנים אל פנים עם שאלות רבות. כבני אדם אנו מחפשים אחר משמעות, וככל שנרדף אחריה, כך היא תברח מאיתנו.
משמעות היא לא עצירה בדרך החיים, היא דרך ללכת בחיים. וזו הסיבה שאנו מוצאים את הדרך להמשיך בתהליכי האובדן והאבל. אל תמהר, המקום היחיד שאתה צריך להגיע אליו הוא הגורל שלך

"גם אם גברים לא יכולים להבין מההיסטוריה, הם יכולים לפחות לנסות להבין את חייהם שלהם"
-אלבר קאמי-