אנחנו כבר לא אותו דבר

איך זה היה אם שני אנשים שהיו במערכת יחסים פתאום יראו זה את זה שוב שנים אחרי הפרידה שלהם? בואו נדמיין...

פתאום התראינו שוב. זה אולי נראה פיוטי, אבל הפכנו את הפינה ונתקלנו זה בזה חזיתית, בלי מנוס.

תפסיק להיות

להפסיק להיות זה לקבל, חלקית, פרידה מעצמך. חלק ממך, שכבר אינו מייצג את מי שאתה, עדיין רוצה להחזיר את האשליה הזו. אז לשחרר את זה הוא, לפעמים, שבר הכרחי מאוד.

כנראה שבמקרים רבים, מה שאנחנו ממשיכים להיות מאוהבים בו הוא הרגע שעבר בזמן. השתקפות זו אינה עוד המציאות שלנו, אלא, כדי להימנע מהתמודדות עם הדיסוננס הזה, אנו מנסים לחיות מתוך זיכרון, צל.

בטח, מערכות יחסים משתנות ויכולות להיות רכבת הרים עם כל מיני פיתולים. וכמובן ההתאהבות נעלמת ואהבה יכולה להחזיק שני אנשים שמסכימים ומקבלים שהשינויים הם בדיוק זה, שינויים.

זה לא פוגע במערכת היחסים אבל זה הופך אותה ליותר ויותר גדולה, בוגרת, חזקה יותר וכמעט אלמותית.

מתי זה נגמר

אבל זה לא סיפור של מאבק, זה סיפור של בריחה ושל קרב. זהו סיפורה של מפולת של בעיות החורגות מהשלב הרגשי או החולף.

היה קשה לקבל שכמה שניסינו, הקשר לא שימח אותנו. להיפך, אומללותנו גברה עם כל ניסיון כושל.

המצב הראשוני הזה של מאוהב חלף והאהבה כבר לא יכלה לצמוח, לפחות לא בצורה טבעית וכנה. אז החלטנו להמשיך לאהוב אחד את השני מרחוק, בדרך אחרת.

התאבלו על אובדנו, אבל עדיין אהבנו אחד את השני. כל כך פחדן, אך אמיץ בו זמנית.

כמובן שהיו גוונים של מרירות, שאלות שלעולם לא יהיו להן תשובות ואי נוחות בגאווה שלנו. פצעים שבסופו של דבר מחלימים על ידי הסתכלות זה על זה בפינה שבה אנו נפגשים שוב על ידי התקלות אחד בשני, ללא הודעה מוקדמת, במראות שלנו.

אנחנו כבר לא אותו דבר. אנחנו מי שהיינו, אבל אנחנו לא מזהים את עצמנו בצורה כזו.

אני רק מקווה שהיא חייכה וגם הרגישה פחות משקל בתרמיל באותו יום שבו נפרדנו שוב. מאשרת שאנחנו כבר לא ההשתקפות הזאת ושזה פשוט לא כואב לנו יותר.

וגם, אני מאחל בכל ליבי, שהזמן שם את כל אחד מאיתנו במקום: שמח, בדיוק כמו כשהכרנו.