סרט קצר המראה כיצד ילד חווה את הפרידה של הוריו
כשאנחנו אומרים "אני עושה" אנחנו חושבים שזה לכל החיים, אבל האמת היא שדברים יכולים להשתנות ולמעשה הם משתנים. לעבור פרידה או גירושין זה כואב, אבל איך ילד חווה את הפרידה של הוריו? האם אנחנו חושבים פעם על הילדים שלנו?
לפעמים אנחנו כל כך נעולים בעצב שלנו, בכאב שלנו ובבעיות שלנו, שאנחנו שוכחים שגם יצורים קטנים שעדיין לא יודעים הרבה על העולם, סובלים. מה הכי גרוע מכולם? התקופה הקשה הזו עלולה לצלק אותם לשארית חייהם.
איך ילד חווה פרידה זה משהו שצריך לתת לו הרבה יותר חשיבות, משהו שצריך להיות בראש סדר העדיפויות שלנו
כאשר ילדים רוכשים אחריות חדשה
הפרידה גורמת למבוגרים להיות ילדים שוב באופן אוטומטי. ייתכן שלא נפעל באחריות, איננו מודעים למה עלינו לעשות או לא, ולא אכפת לנו אם נעמיד פנים מול ילדינו. אנחנו כועסים, אנחנו בוכים, אנחנו מתקשים לישון...
מה קורה אז? מי לוקח את התפקיד של מבוגר אחראי? הם הילדים שבתוך הסביבה הלא יציבה הזו, לוקחים על עצמם את התפקיד הזה שהוריהם אינם מסוגלים למלא זמנית. אחריות שאינה שייכת להם ושפוגעת בהם.
אנו עשויים לחשוב "הילדים שלנו כל כך חזקים!" בזמנים הכי גרועים הם היו שם בשבילנו, הרגיעו אותנו, הקשיבו לנו... אבל ברוב המקרים הם רק ילדים!
רוצים לראות איך ילד חווה את הפרידה של הוריו? רוצים לדעת את כל התהליך? אנו ממליצים לכם לצפות בסרט הקצר הזה שמייצג בבירור את כל זה.
חשוב איך ילד חווה פרידה
בזמן שאנחנו שקועים בפרידה, הכאב שלנו מעוור אותנו מלראות משהו מעבר לעצמנו. בגלל זה אנחנו לא יכולים לראות בפרספקטיבה מה באמת קורה עם הילדים שלנו.
אבל מה קורה אחרי הפרידה? הכל חוזר לקדמותו. אנחנו ההורים חוזרים להיות "כמעט" אותו הדבר והרווחה והרוגע שלנו חוזרים. אבל מה עם כל האחריות הזו שילדינו רכשו? מישהו דאג להם? האם דאגנו אם הם בסדר או רוצים לדבר?
כמבוגרים, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו חושבים שמכיוון שהם ילדים הם לא מבינים רגשות או איך העולם עובד. אבל לא יכולנו לטעות יותר. זה משהו שאנחנו אומרים לעצמנו כדי שלא נצטרך להתמודד עם המצב הקשה של להסביר לילדים איך הדברים ומה קורה.
לזלזל בילדים, הילדים שלנו, לא מועיל להם. הם יגדלו עם האמונה המוצקה שאנשים חושבים רק על עצמם, שהם אנוכיים, ושבמצבים של כאב אף אחד אחר לא חשוב מלבדם.
היקשרות רגשית, אחת ההשלכות הגדולות
העובדה שילדינו רוכשים את תפקיד ה"מטפלים" כאשר תפקיד זה אמור להיות שייך לנו כהורים, גורמת להיקשרות רגשית משמעותית. הילד חייב לדאוג להוריו, דבר שצריך לקרות הפוך. התפקידים מתחלפים ומופיעה התקשרות רגשית.
אבל, היקשרות רגשית נוצרת רק משינוי תפקידים? לא, חילופי התפקידים חורגים הרבה מעבר לזה. ילדים הם מתווכים שמנסים לעזור לנו להסתדר טוב יותר ודוחקים בנו להרגיע את עשתונותינו בוויכוחים. ילדים מרגישים פחד. ילדים צריכים אותנו ואנחנו צריכים אותם.
הם חווים אובדן כפרידה מוחלטת וכואבת. מצב בו יש להם תפקיד חשוב, שכן מוטלת עליהם האחריות לגרום להכל להתנהל בצורה הטובה ביותר. הם מדברים עם אבא או אמא, הם צריכים להקשיב איך הם מדברים רע אחד על השני (במקרים מסוימים) ולהרגיע את הבכי שלהם.
"כשהם רבים עליי או מעמידים אותי באמצע ויכוח, לי הם מעבירים את המסר שהניצחון ביניכם חשוב יותר מהחיים שלי"
על כל זה, חשוב שנשים לב לילדינו כי למרות שאנו לא רוצים לראות זאת, הם סובלים מחיים במצב של רגשות מעורבים ומבלבלים. אף אחד לא מנחם אותם, הם אלה שמספקים את הנוחות הזו!
הדרך שבה ילד חווה את הפרידה של הוריו היא משהו שלעולם לא כדאי להתעלם ממנו.
