בלב אמיץ, גיבסון רצה ליצור מחזה שמציאות הקרב המקורי לא אפשרה לו.
לב אמיץ הוא אחד מסרטי הבדיה ההיסטוריים הטובים ביותר בכל הזמנים. למרות שזה לא מדויק מבחינה היסטורית כשלעצמו, זה יכול להיות תיאור נאמן של המהפכות הלאומיות והליברליות של המאה ה-19.
בשנת 1995, מל גיבסון הגיע לשיא ההצלחה הקולנועית כשזכה בחמישה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר. לב אמיץ הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של שנות ה-90, אבל הדיוק ההיסטורי שלו מוטל בספק.
סרטו של גיבסון לוקח שפע של חירויות אמנותיות בסיפורו על חייו של ויליאם וואלאס, שאפילו לא היה "הלב האמיץ" האמיתי של ההיסטוריה הסקוטית. עם זאת, מה שחסר לו בדייקנות, הוא מפצה ברגש.
המנטליות של הדמויות והמניעים שלהן שייכים יותר למאה ה-18 או ה-19 מאשר לאנשים בסקוטלנד של ימי הביניים. אם ביטלת את ההתייחסויות ההיסטוריות בסרט, זה יכול להיות סיפור על המהפכה האירופית או מלחמת העצמאות הספרדית.
הלייטמוטיב של הסיפור הוא חופש, קריצה ברורה לערכים מהפכניים. הדמויות אינן נלחמות במלחמה פיאודלית, מטרתן היא לאומנית באופייה. אין להכחיש את הפוטנציאל של הסיפור כמיתוס, כפי שמעידה העובדה שלאחר יציאת הסרט לאקרנים, המפלגה הלאומית בסקוטלנד הכפילה את מספרה בפרלמנט.
וואלאס ולב אמיץ
אולי החירות הגדולה ביותר שלקחו יוצרי הסרט הייתה ביצירת הדמויות הראשיות שלו. וויליאם וואלאס הוא גיבור אב הטיפוס של מל גיבסון, בדומה למשיח בתשוקה של ישו.
ויליאם וואלאס האמיתי כנראה לא הגיע ממוצא כה צנוע. למעשה, סביר יותר שהוא היה אציל בעצמו. גם נישואיו לא היו כדי להחריב את סיבת הסכסוך. למעשה, ה- droit du seigneur כביכול שמורון צריך לסבול הוא דרמטיזציה. אין הוכחות היסטוריות לכך שזה באמת קורה.
עם זאת, המרד היה קשור כנראה להתעללות מצד הממשל האנגלי. הגיבור הראשי של המרד היה רוברט ברוס, שזכה לכינוי "לב אמיץ". הסרט מציג אותו כדחף, אבל הוא היה המוח מאחורי הניצחונות הסקוטיים הגדולים והיורש הלגיטימי לכס המלכות הסקוטי. וואלאס וברוס הוכרו שניהם כשומרי סקוטלנד והם גיבורים סקוטיים לאומיים.
הקרב של סטירלינג
אחד הרגעים הזכורים ביותר הוא ההתמודדות הגדולה עם סטירלינג. בלב אמיץ, גיבסון רצה ליצור מחזה שהמציאות של הקרב המקורי לא אפשרה לו. כתוצאה מכך הוא חיסל חלק מהותי מההיסטוריה: הגשר. הגשר יישר את מגרש המשחקים בין שני הצדדים, ואילץ את הפולשים להילחם בקבוצות קטנות מספיק כדי לעבור, מה שיוביל בסופו של דבר לתבוסתם. אילו נלחמו במגרש פתוח, התבוסה הסקוטית הייתה בטוחה.
לב אמיץ הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של שנות ה-90, אבל הדיוק ההיסטורי שלו מוטל בספק.
"הילחם ואולי תמות. רוץ ותחיה לפחות זמן מה. ותמות במיטתך בעוד שנים רבות מהיום, האם תהיי מוכנה להחליף את כל הימים מהיום ועד לזה תמורת הזדמנות אחת, רק הזדמנות אחת, שתבוא ותגיד לאויבינו שהם עלולים לקחת את חיינו אבל הם לעולם לא ייקחו את החופש שלנו!"
-מל גיבסון בלב אמיץ -
סקוטים מימי הביניים בלב אמיץ
ההיבט המדויק ביותר מבחינה היסטורית של Braveheart הוא התיאור שלו של החיים הסקוטיים של ימי הביניים. זה בהחלט שוגה בצד של הרומנטיקה, אבל כל סצנה מעוררת את היופי והדרמה של הרמה הסקוטית.
הפסקול והצילום עוזרים ליצור אווירה מלוטשת. הסיפור יוצר ניגודים פשטניים מדי, שאתה צריך להתרחק מהם מעט אם אתה רוצה ראייה אובייקטיבית יותר של הדברים. אכזריותם של האנגלים מוגזמת, וכך גם חביבותם של הסקוטים הכפריים.
המוטיבציה של האיכרים הסקוטים להילחם בלב אמיץ היא גם אנכרוניסטית . אין ספק שאנשים מרדו נגד הפיאודליזם באירופה. שאיפתם של האיכרים לחופש תהיה מובנת בהינתן שינוי ניכר במצבם הדתי או החומרי, שאף אחד מהם לא קרה באותה תקופה.
הסכסוך האמיתי היה בין האצילים. ההבדל בין שליטה של מלך סקוטי לבין מלך אנגלי עבור אוכלוסייה ללא רגש לאומני לא היה משמעותי. במיוחד בהתחשב בכך ששניהם היו נוצרים ורודניים באופן דומה.
מסר אוניברסלי
אם מחסלים את הפן הלאומני של הנושא, קל להבין את השאיפה לחופש. זה המפתח להצלחה של לב אמיץ עם הקהל, במיוחד בגלל שהדמויות מדברות על זה במונחים מאוד עכשוויים.
אמנם הוואלאס בסרט הוא כנראה לא דמות היסטורית אמיתית, אבל הוא האבטיפוס של אדם שעומד מול אי צדק ונלחם על האידיאלים שלו עד הסוף המר. איכשהו, גיבסון מצליח להפוך את הגיבור הסקוטי הזה לאוניברסלי.
מקורות ראשוניים המזכירים את וואלאס הם מעטים ורחוקים. יש שיר של הארי העיוור שנכתב בערך מאתיים שנה אחרי שוואלאס היה בחיים. הדרך שבה אדוארד הראשון עינה אותו לאחר שלכד אותו הייתה אכזרית או גרועה יותר ממה שרואים בסרט.
הסיפור של גיבסון אינו מדויק היסטורית, והוא גם לא מציג את האגדה נאמנה, אבל המסר הוא רועש, ברור ובלתי נשכח: הם עלולים לקחת את חיינו, אבל הם לעולם לא יכולים לקחת את החופש שלנו.
