סיפורם של שני עבדים

"סיפורם של שני עבדים" מתרחש בממלכה רחוקה הנשלטת על ידי סולטן, המוכר בכל מקום בטוב ליבו ובנדיבותו. השליט לא הטיל מסים לא פרופורציונליים על עמו. להיפך, הוא עשה כל שביכולתו כדי לשפר את מצבם של המוחלשים ביותר. הוא גם היה חכם מאוד והתכונה הזו הייתה ברורה למדי בכל החלטה שקיבל.

הממלכה נהנתה משלווה והרמוניה. העוני, שצייר פעם את הנוף היומיומי, נעלם והאזרחים נהנו לעזור אחד לשני. הם אהבו וכיבדו את הסולטן, שכבר שלט 40 שנה. "סיפורם של שני עבדים" אומר שאף אחד אפילו לא דמיין שחייהם עומדים להשתנות.

לסולטן היה בן אותו גידל בקפידה כדי לרשת אותו, שכן הוא רצה שהמורשת שלו תמשיך. מסיבה זו הוא שכר מורה שהדריך את הצעיר בסבלנות את אמנות השלטון. אביו לא רצה לאבד את ההרמוניה שהשיגו עם כל כך הרבה מאמץ ולאבד את הממלכה. ביודעו שהוא כבר זקן, הבין שבנו יחליפו בקרוב.

בנו של הסולטן הופך ליורש

הסולטן היה חכם מספיק כדי להבין שמותו קרוב. לפיכך, הוא התקשר לבנו והודיע שהוא עומד לוותר על כס המלוכה. הוא ניצל את ההזדמנות כדי להזכיר לו שאמנות השלטון היא תרגיל במודיעין שבו היה עליו למזג תקיפות עם הרגישות הדרושה כדי להקשיב לאנשים שהוא שירת. לאחר מכן, הוא יעץ לו להתייעץ עם ליבו כאשר יש ספק או בעודו מתמודד עם דילמה.

כמו כן, הסולטן הסביר שריבונות מרמזת גם על ענווה. רק על ידי ידיעה והבנה של האינטרסים והצרכים שלהם, שליטים יכלו לבוא לשלוט גם בהם. כמו כן, הוא התעקש שכוח יכול לטשטש את שיקול הדעת ולהעיב על ההיגיון. הדרך היחידה להימנע מכך הייתה לשמור על רוחו נקייה ועל ליבו נקי.

לפי "סיפורם של שני עבדים", בנו של הסולטן הקשיב היטב והבטיח לאביו שהוא יעמוד בממלכה שהוא עומד לרשת. למחרת, הוא הוכתר בטקס מפואר. רק שלושה שבועות לאחר מכן, הסולטן הזקן מת במיטתו.

ממשלת בנו של הסולטן

"סיפורם של שני עבדים" אומר שבנו של הסולטן החל לשלוט בדיוק כמו אביו. עם זאת, הוא חשב שהגיע הזמן שממלכתו תתרחב תוך זמן קצר. מסיבה זו, הוא החל לפלוש לאומות השכנות. לפיכך, שטחי ארצו התרחבו במידה ניכרת תוך זמן קצר. הצבא גם הביא לו נתינים חדשים והוא שיעבד אותם. הוא חשב שלאנשיו שלו יהיה טוב יותר אם יהיו להם עבדים.

הסולטן החדש הרגיש חזק יותר ויותר. לפיכך, הוא החליט להמשיך ולהרחיב את התחום שלו ככל האפשר. כתוצאה מכך, המלחמה המתמשכת שמה קץ לשלום שהיה בעבר בממלכה והתושבים הפכו לעצבניים וחשדנים. שאפתנות החלה להשתלט על כולם, בעיקר של הסולטן שכבר לא היה אדיב.

על פי "סיפורם של שני עבדים", חלק מהתושבים ניסו למרוד בסולטן החדש כי כמהו לזמנים הישנים והטובים. אולם השליט גילה אותם ולא ריחם עליהם.

מלמד את "סיפורם של שני עבדים"

חלפו כמה שנים והגיע הזמן שבו כולם חששו מהסולטן החדש. איש לא העז לסתור אותו, וזה התנהג כמו סם שהשיכר אותו יותר ויותר. הוא חשב את עצמו לאדם החזק ביותר על הפלנטה ושכל אחד באומה שלו חייב למלא אחר פקודותיו. לפיכך, כדי למדוד את כוחו, הוא החליט לצאת לרחובות הבירה לבוש בחליפתו הטובה ביותר, על גבו של סוסו המרשים ביותר.

הסולטן רכב על סוסו ברחובות הראשיים. כולם הרכינו את ראשם כשראו אותו. לפיכך, השתיקה הייתה כמעט מוחלטת. כשעבר בבית חווה צנוע, איש לבוש סמרטוטים יצא מביתו. הוא בהה בסולטן ולא השתחווה. הסולטן החדש הביט בו מלמעלה וציווה עליו לעשות זאת.

האיש שאל אם הוא זוכר אותו. הוא היה המורה שלו כשהסולטן היה רק ילד. הריבון התעלם ממנו והתעקש שהוא יכרע ברך. אבל האיש ענה: "למה אשתחוה לך אם יש לי שני עבדים שהם אדונייך?" הסולטן החוויר מכעס ושלף את חרבו כדי לתקוף את האיש. אבל לפני שעשה את הצעד הראשון, הוא שמע משהו שלעולם לא ישכח, "אתה עבד לכעס ותאוות בצע, שני אדונים שאני כן שולט בהם."

הסולטן הבין שהאיש צודק. לכן, הוא פתח את ליבו והשתמש בעושרו כדי לשפר את חייהם של נתיניו.