גלה בייטים נורמנים

נורמן בייטס הוא גיבורו של אחד הסרטים האיקוניים והמפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע: פסיכו (1960), בבימויו של אלפרד היצ'קוק. אנתוני פרקינס הביא לחיים את הדמות המפחידה והמורכבת הזו, שהפכה להאנשה של פסיכופת.

הסיפור של בייטס עמוק, קורע לב ומצמרר. למרות שהיצ'קוק הוא הגרסה הידועה ביותר, רומן מאת רוברט בלוק היווה השראה לסרט. לפיכך, דמותו של נורמן בייטס מבוססת למעשה על הרוצח אד גין.

השפעתו של היצ'קוק על סרטי אימה

אם נחזור לזמן שבו סרטים בשחור-לבן הציפו את בתי הקולנוע, אנו מתעמקים בעולם שרק מאסטר כמו היצ'קוק יכול היה ליצור. כמובן, זה רחוק מאוד מהקולנוע המסחרי של היום. במחצית הראשונה של המאה ה-20, סרטי אימה עוררו פחד באמצעות הדמיון שלנו, עם מתח והצעה מה יכול לקרות. פסיכו נתן לנו סצנות שנכנסו מאז להיסטוריה בתור הייצוג המהותי של סרטי אימה. זה גם נתן לנו את נורמן בייטס, רוצח שאנחנו אוהבים. הוא מרתק אותנו וגורם לנו להאמין בקסם של סרטים.

לאחר ההצלחה של Psycho, הקריירה של אנתוני פרקינס קיבלה תפנית אחרת. בסופו של דבר הוא קיבל הדפס כדמות נורמן בייטס. נראה היה שכולם רצו להיכנס להצלחת הסרט. פרקינס גילם שוב את הדמות בהמשכים רבים.

פסיכו סימן את ההתחלה והסוף של קולנוע האימה. זה פתח את הדלת לחקר נושאים חדשים. הסמליות שלו כל כך עשירה שאנחנו יכולים ליישם כמה מושגים מהפסיכואנליזה על הסרט עצמו ממש כאילו היה חלום או שיר מורכב. פישו הלחין בצורה מופתית את מוחו המופרע של נורמן בייטס.

האם: סמליות ופסיכואנליזה

מיד כשמריון הצעירה מגיעה, היצ'קוק השאיר רמזים לגבי מה באמת קורה במוטל בייטס. אנחנו מבינים שמשהו לא ממש בסדר, שמשהו מוזר קורה עם נורמן בייטס. הסרט הוא למעשה סוג של חידה סמלית הרומזת על החושך שבתוך מוחו של נורמן. סמליות חזקה זו מקבלת אפילו יותר משמעות אם נתחשב גם בעברו של הבמאי אלפרד היצ'קוק. סרטיו היו קשורים קשר הדוק לעולם הפסיכואנליזה, והראו עקבות של טראומות ילדותו שלו.

כמו בייטס, היצ'קוק איבד את אביו בגיל צעיר ואמו הפכה לאישה שולטת לחלוטין. הוא גם סבל מפחד עז מציפורים, אלמנט שנוכח לאורך כל הסרט. זאת גם לקראת סרטו הבא של הבמאי: הציפורים (1963). הפרשנות של הציפור נקשרה לאלוהות, לגילוי עתידות וגם לחופש. אנחנו מגלים שלבייטס אין חופש. הציפורים שאנו רואים בסרט מתות או מפוחלות. בעצם, נשללו מהם כוחם וחירותם. הם סטטיים ובעלי קונוטציה שלילית.

הפניות לציפורים לא עוצרות שם. שם המשפחה של מריון הוא קריין והיא מפיניקס. במהלך ארוחת הערב, בייטס מדבר עם מריון על ציפורים, ואומר לה שהיא אוכלת כמו ציפור. לשייך את מריון לציפורים זה גם לא קשר סתמי. המילה ציפור קשורה לנשיות. מריון היא אישה מושכת ונורמן בייטס מרגיש נמשך אליה.

נורמן בייטס ותסביך אדיפוס

בייטס סובל מתסביך אדיפוס. חסרה לו דמות אבהית, מה שמחזק את הקשר עם אמו. זה אפילו קושר את החשק המיני שלו אליה. אנו חשים כי בייטס סבל מהתעללות מינית בידי אמו ורואים שיש לו רגשות מעורבים כלפיה. מצד אחד, הוא כועס עליה, אבל גם נראה שהוא לא מצליח להשתחרר כי הוא תלוי בה בצורה אובססיבית. במקביל, כאשר אמו מתחילה מערכת יחסים עם גבר אחר, נורמן לא יכול לשאת לאבד אותה ולכן הוא מחסל את יריבו.

במהלך הסרט אנו רואים מספר סצנות הכוללות מראות, השתקפויות, מים וכו'. למים יש קונוטציה מינית. בסצנת המקלחת המפורסמת, למרות העובדה שהתרחש רצח, יש סמליות חזקה מאוד הכרוכה בתשוקה מינית. רחוק מלהיות לא נעים, זה הופך את הסצנה למבוקשת. יורד גשם גם כשמריון ונורמן בייטס נפגשים לראשונה. יש תחושה שמשהו הולך לקרות.

נורמן בייטס הסביר

אנו יכולים גם להשתמש בפרספקטיבה של הפסיכואנליזה כדי לפרש את ביתו של נורמן בייטס, שכן יש לו שלוש קומות, כמו השלבים שהקים פרויד. הקומה העליונה מתאימה לסופר אגו, שם אנו רואים את הצל של אמו של בייטס. בקומת הקרקע, יש לנו את האגו, שבו בייטס מקרין דימוי של נורמליות לכאורה כלפי אחרים. לבסוף, במרתף, יש לנו את הלא מודע, המקום שבו בייטס ואמו מתמזגים. כאן אין צנזורה וגם שם נחה גופת אמו.

העיצוב והקישוט של הבית כבר מזהירים אותנו מפני אישיותו של נורמן בייטס. זה כמו מטאפורה. אנחנו מגלים את זה לאט לאט, והדבר האחרון שאנחנו רואים זה המרתף. זה כאשר נורמן מופיע בתור אמו ואנחנו מגלים את האמת. השיא של הסרט הוא כאשר פסיכיאטר מעריך את בייטס והוא מסביר שנורמן הוא כבר לא נורמן, אלא אמו.

לבסוף, אנו מגלים את הביטים הנורמניים האמיתיים

כפי שמתברר, נורמן הפך לקנאי כאשר אמו החלה מערכת יחסים עם גבר אחר. קנאתו של נורמן, יחד עם מוחו השברירי, הובילו אותו להיות אובססיבי ולגמרי לא הגיוני, והרגו גם את אמו וגם את אהובתו. בכך שלא קיבל את מותה, ובכך שלא הצליח להשתחרר מאמו, גנב נורמן את גופתה ושמר אותה בבית. כבר אפשר לצפות את האישיות האלימה הזו ואת רצונו "לשמור את המתים בחיים" עם אהבתו של נורמן לציפורים מפוחלצות.

האשמה וחוסר הקבלה על מות אמו הובילו את נורמן להפוך לאמו. מוחו החל להתנתק עד שהיו לו שתי אישיות מוגדרות לחלוטין: אמא ונורמן. אישים אלו נקלעו לקונפליקט וככל שחלף הזמן, אישיותה של אמו התחזקה. בסופו של דבר, האישיות הזו שולטת לחלוטין בנורמן.

סצנת הסיום הנשגבת מאוד חושפנית. נורמן בייטס שעכשיו "נעלם" מביט בנו בהתרסה בעודו חושב על אמו. פסיכו ממשיך לרתק ולהבהיל אותנו. המילים של אמו של בייטס ממשיכות לחדור למוח שלנו. הם מציפים אותנו, גורמים לנו לחוות פחד שקשה להסביר אותו וקשה לשכוח אותו.