טראומת ילדות ודיכאון אצל מבוגרים
אין שלב בו זמנית אינטנסיבי, נפלא ופגיע יותר מהילדות. החוויות המוקדמות הללו מסמנות לנצח לא רק חלק גדול מהמהלך של חיינו, אלא גם את החזון שיש לנו לגביו.
הקשר שיש לנו עם המטפלים שלנו, ההורים שלנו, שמדריכים אותנו, דואגים לנו ומלבישים אותנו, מספק את עמודי התווך של ההתפתחות שלנו כדי שנוכל לגדול עם ביטחון ואוטונומיה.
אבל אם משהו משתבש, אם אלימות, חוסר מזל מופיע בחיינו, חותך את מהלך הילדות שלנו, העקבות הזה יישאר שם לנצח.
זו עובדה - מציאות. וכילדים, כאנשים שעדיין לא מסוגלים להגן על עצמם או להבין לגמרי למה יש רוע או טרגדיה, עלינו לעכל את זה עם כל הקושי והכובד שבו.
פסיכיאטרים מתייגים מצבים אלו כ"מתח מוקדם", שהם אירועים הנגרמים מטראומות פיזיות או רגשיות שישנו במידה רבה את מהלך ההתפתחות והבשלות שלנו.
הפצע יישאר במוחנו. אותו שיא חמור של מתח וסבל מותיר פציעה, אשר בהגיענו לבגרות, גורמת לנו לסיכון גבוה יותר לפתח צורה כלשהי של דיכאון.
חוסר חיבה במהלך הילדות: אחד הגורמים הגדולים ביותר לדיכאון
לפעמים, אין צורך להגיע למצבי קיצון מצערים כגון התעללות או התעללות בילדים. פעמים רבות ילדים שגדלים ללא שורשים משפחתיים, או עם הורים שלא ידעו כיצד, או לא רצו לחזק את הקשר החיוני הזה עם ילדיהם, גורמים להם להגיע לבגרות עם הרבה מאוד חסרונות ותקלות.
ילדות בריאה, מאושרת ושלמה גורמת לילד לגדול בידיעה שאוהבים אותו, ושבכל אחד מצעדיו, החלטותיו וכישלונותיו יזכו לתמיכה בלתי מותנית וייחודית של משפחתו.
פיתוח ההערכה העצמית שלהם ילך יד ביד עם החיבה שהם מקבלים. לילד תהיה תפיסה עצמית חיובית, מכיוון שהיא שיקוף של מה שגילו עד כה.
אבל אם הם יגלו במקום ריקנות, לעג ותוכחות, הילד יגדל לא רק בחוסר ביטחון, אלא גם עם קצת טינה ואפילו חוסר אמון.
אם אלה שהיו צריכים להציע לו תמיכה ואהבה ללא תנאי רק נתנו לו את הכתף הקרה ויחס רע, קשה להם להגיע למערכת יחסים בריאה עם אדם אחר. הם נעשים חסרי אמון ומפוחדים.
התגברות על ילדות קשה
פסיכיאטרים מדברים על "פגיעות ביולוגית". כלומר, כל החוויות הטראומטיות או השליליות הללו מהעבר הפכו מוטבעות בחוויה שלנו ובמוח שלנו.
רמות גבוהות של מתח משנות ומעצבות רבים מהמבנים העמוקים ביותר שלנו, וכל זה הופך אותנו לאנשים פגיעים יותר. אנשים בסבירות גבוהה יותר לסבול מדיכאון בהגיעם לבגרות.
עכשיו, האם זה אומר שכל מי שחווה טראומה במהלך ילדותו בהכרח יסבול מדיכאון? התשובה היא לא. כל אחד מאיתנו יתמודד עם העבר הטראומטי שלנו בצורה מסוימת. אולי עבור אנשים מסוימים אירועי העבר הללו הם הלם להתגבר ולהילחם בכל יום.
משהו להיטמע, לקבל ולהתמודד איתו כדי שהחיים נותנים להם הזדמנות חדשה, והזדמנות להיות שוב מאושרים.
אבל עבור אחרים, אותן נטיות ביולוגיות ורגשיות הן עדיין עומס כבד מדי. זה לא רק על התמודדות עם זיכרון מתמשך, אלא זה יכול גם להשפיע על האופן שבו הם מתייחסים לעולם.
ייתכן שהם איבדו את האמון בעצמם ובכל מה שסביבם. ייתכן שהם מתקשים לשמור על חברויות ואפילו מערכות יחסים. הם עשויים להשתוקק לחיבה, אך אינם מסוגלים לקבל אותה מחשש שיבגדו או ייפצעו.
אלו פרופילים שיכולים לרמוז על סוג מסוים של חרדה כרונית, רגישות יתר ופגיעות רגשית שיש להילחם בהם מדי יום. לאושר במקרים אלו יש מחיר גבוה. אז איך צריך להתמודד? ברור שעם מאמץ, כוח רצון והרבה תמיכה חברתית.
לאחר שראיתי את כל המציאות הללו, הדבר היחיד שנותר לזכור הוא החשיבות של המשך הגנה על ילדים. לעולם אל תחשוב שילד הוא מבוגר מיניאטורי.
ילד רעב לרגשות חיוביים וזקוק לחוויות מלאות חיבה ללא תנאי, מילים וקישורים. ילד אינו מבוגר המסוגל להבין מדוע מבוגרים אחרים מתייחסים אליהם כראוי, ואינם מסוגלים להגן על עצמם. מה שקורה באותן שנים יהיה טבוע בחייהם לנצח. לעולם אל תשכח את זה.
שמרו תמיד על קטנטנים, ואם עברתם ילדות קשה, זכרו שאושר אינו בר השגה עבור אף אחד, ושכדאי לקבל אותו, להתגבר עליו וליצור חיים חדשים.
