שם הוורד
התפאורה של שם הוורד היא ייחודית. ספר זה, שיצא לאור ב-1980, הותאם גם לקולנוע. מדובר במנזר בנדיקטיני הממוקם בהרי האפנינים במהלך 1327. לשם הולכים הנזיר הפרנציסקני, וויליאם מבסקרוויל, ובן לוויתו הנאמן אדסו של מלק, לא מודעים לתעלומה המטרידה שמחכה להם שם. ויליאם, שיש לו עבר אפל כאינקוויזיטור, נמצא בשליחות להשתתף בפגישה כדי לדון בכפירה כביכול של סניף של הפרנציסקנים: הרוחניים.
כשהבמה ערוכה במיומנות, אומברטו אקו יוצר רומן בלשי שנותן לקורא תחושה של המנהגים והמסורות של ימי הביניים האפלים והאכזריים. בסביבה ההיסטורית הזו, הדת נתנה כוח ולקחה אותו. זה העניק גחמות או הרס חיים בשם אלוהים. ואלוהים, בנוסף להיותו כל יכול, הוצג כמעניש, כנגד כל סוג של בידור עולמי והביטוי הטבעי ביותר שלו: צחוק.
המסתורין של הוורד
שמו של הנזיר הגיבור, וויליאם מבסקרוויל, רחוק מלהיות אקראי. אומברטו אקו קרא לו וויליאם לכבוד הפילוסוף הידוע ויליאם מאוקהאם, המפורסם בעיקרון "תער אוקהאם". העיקרון אומר שכאשר יש שתי השערות שמסבירות אירוע באותה מידה, הפשוטה ביותר צריכה לגבור. המדע המודרני עדיין עוקב אחר העיקרון הזה, אם כי הגרסה הנוכחית ידועה כזילות אונטולוגית או כלל הפשטות.
עקרון זה קיים גם בהתנהגותו של אחד הבלשים המפורסמים בכל הזמנים: שרלוק הולמס. שם משפחתו של וויליאם, בסקרוויל, קשור ל"כלב הבסקרווילים", אחד המקרים שהביאו תהילה ותהילה לסר ארתור קונן דויל.
ההסבר של שמו של הנזיר יהיה אנקדוטה פשוטה אם נשאיר את זה כך. עם זאת, זה מסמל הכרזה על כוונותיו של וויליאם, שיבלה את רוב שהותו במנזר בניסיון לפתור את הפשעים שמתחילים להתרחש שם. שרשרת הפשעים מזכירה לנו עוד אחד מרומני המסתורין המפורסמים ביותר: And Then There Were None, מאת אגתה כריסטי.
קריצה נוספת להיסטוריה ב"שם הוורד" קשורה למטפלת של הספרייה הענפה של המנזר. שמו הוא חורחה מבורגוס, המהווה התייחסות לסופר חורחה לואיס בורגס. במילותיו של אקו עצמו, "...ספרייה פלוס עיוור יכולים להשתוות רק לבורסה, גם בגלל שיש לשלם חובות".
קוצים של הוורד
בורגוס בסופו של דבר הוא הדמות מאחורי רציחות המתרחשות במנזר, בזה אחר זה. הוא עושה זאת כדי למנוע מספר השירה השני של אריסטו להתגלות. הספר היה הומוריסטי, והנזיר פחד ממנו. הוא האמין שצחוק הוא לא יותר מרוח רעה שעיוותה את הפנים וגרמה לגברים להיראות כמו קופים.
חורחה, כמו גברים דתיים רבים בני התקופה, האמין שצחוק מאפיין אנשים חסרי השכלה ופרועים. הם האמינו שהוא צריך להישאר רחוק מהכנסייה כדי שהאינטלקטואלים המקיפים אותם באותם רגעים אפלים לא ינסו לאמץ אותו כמכשיר של אמת. הכנסייה פחדה שהקומדיה תפטר את האדם מיראת אלוהים ותפסיק למלא אחר מצוותיהן.
פיאר חורחה חשב שצחוק הוא התרופה לפחד. הוא האמין שהפחד מהשטן גרם לבני אדם לפנות לאלוהים. בלי פחד, הוא האמין שגברים יצחקו על אלוהים בדיוק כמו שהם צוחקים על כל דבר אחר. אף על פי כן, הייעוד של חורחה הוא הנפילה שלו. כחובב ספרים, הוא בעד לשלוט בידע, לא להרוס אותו. הוא יכול ללכת בדרך זו רק כאשר הוא מבין שהוא לכוד; שוויליאם גילה אותו ואין לו אפשרות אחרת.
אנו יכולים גם להעריך את ההתנגשות הקלאסית של ימי הביניים בין התבונה לאמונה. בדיוק את הקונפליקט הזה אנחנו רואים בסיפור בין האינקוויזיטור ברנרדו גוי וויליאם. זה יזעזע את יסודות הכנסייה עם הולדת הרפורמציה הפרוטסטנטית ושיאה של הנאורות.
ספר או סרט, שם הוורד הוא תענוג למי שמעריך ספרות טובה ותעלומה שמדברת על המצב האנושי.
