מרסל פרוסט: ביוגרפיה של הסופר הנוסטלגי

מרסל פרוסט היה סופר נוסטלגיה. עבור אוהבי הספרות, החיפוש אחר הזמן האבוד הוא פסגת השלמות. לאף אחד לא הייתה השליטה העדינה שלו בהסתכלות אל העבר והבאתו אל ההווה. סופרים מעטים הסוו אוטוביוגרפיה כל כך טוב בצורה של רומן. בשל כך, ניתן להציב אותו לצד ג'ויס או קפקא כמבשרי הרומן העכשווי.

עבודתו של פרוסט נמצאת איפשהו בין התנועה המודרניסטית והאוונגרדית, ומביאה לנו, בתורם, משיכות מכחול של מחשבה אקזיסטנציאליסטית. אנחנו לא רק מעריכים את יכולתו כסופר אלא גם את העומק הפסיכולוגי שלו. הוא דיבר איתנו על אסונות העבר, על התסכול ועל קוצר התקווה.

הוא הכניס מצלמה בבד שהרכיב את חייו ונתן לנו דיוקן של חברה בכרוניקה ייחודית שפרסם בשבעה כרכים. היה הרגע הזה שבו פרוסט טבל קאפקייק בתה הקמומיל שלו והוחזר מיד לילדותו. זכרונות היו, אחרי הכל, הדרך היחידה להישאר מחובר לחיים.

מרסל פרוסט היה אדם חולני שניתק את עצמו מהעולם בגיל 37. הוא התכרבל בחדרו, שהיה מרופד בשעם ומבושם בקטורת כדי להקל על האסתמה שלו. כך, לבוש במעילים וצעיפים, הוא יצר, חתיכה אחת בכל פעם, את יצירת הספרות שכולנו יכולים ליהנות ממנה היום.

מרסל פרוסט: ביוגרפיה של סופר הסובייקטיביות והזיכרונות

הוא נולד באוטויל (פריז) בשנת 1871. הוא היה בנם של אדריאן פרוסט וז'אן וייל, משפחה אמידה שמורשתה התבססה על עבודתו של אביו, אפידמיולוג בולט ונודע. עם זאת, זה לא מנע ממרסל הקטן לראות את חייו מוגבלים על ידי אסתמה מגיל תשע.

הוא גדל תחת תשומת הלב והחיבה המתמשכת של אמו. הוא למד ב-Lycée Condorcet, שם הצטיין בתחום האותיות והפילוסופיה. בגיל 17 אנשים הכירו אותו כסנוב צעיר שפוקד סלונים פריזאיים.

שם עבר במיומנות רבה בין הבורגנות הגבוהה, סופרים, ציירים וגם בין הגברות. אנשים הכירו אותו בזכות שיחותיו המיומנות וכושר ההמצאה שלו.

בניגוד לאחיו, הוא החליט שלא ללכת לפי המסורת המשפחתית של לימודי רפואה. הוא עבד זמן מה בספריית מזרין בפריז ולאחר מכן התמסר לכתיבה. משימה זו תמיד תובלה בחייו החברתיים התוססים. הוא היה כרוניקן של החברה הגבוהה והאריסטוקרטיה שפקד כמעט כל מסיבה בסביבה. עם זאת, הוא גם הסתיר חיים כפולים ולעתים קרובות ביקר בבתי בושת גברים.

מות אמו ופרישה מהחברה

ב-1906 סבל מרסל פרוסט מאובדן אמו. זה השפיע עליו עמוקות, לאור ההתקשרות והתלות המתמדת שהייתה לו בה. לאחר אירוע זה, הוא נסע לוורסאי, שם פגש את רוברט דה מונטסקיו, משורר הומוסקסואל שגם הכיר לו את הסלונים האלגנטיים של אותה תקופה.

שם הוא פגש דמויות כמו הרוזנת גרפוהלה או הנסיכה מוואגרם, אנשים שהשפיעו על יצירותיו המאוחרות יותר.

ב-1913 הציג את יצירתו "דרך סוואן" (היצירה שיזמה את שבעת הכרכים בחיפוש אחר זמן אבוד), אך אף מוציא לאור לא התעניין. לפיכך, הוא נאלץ לפרסם אותו בעצמו. מאוחר יותר הגיע החלק השני, בצל נערות צעירות בפריחה (1918), שזיכה אותו בפרס גונקור.

בשלב זה, מרסל פרוסט השתמש בסגנון כתיבה מאוד מסוים, אותו כינה "זיכרון אוטומטי". זו הייתה אסטרטגיה שבה השתמש כדי להביא את העבר אל ההווה, על כל הרגשות, הניואנסים, התחושות והרגישויות שבו. כל זה עיצב כתיבה מאוד מפורטת ואפילו מבוכה.

עם זאת, כשמלאו לו 37, החליט מרסל פרוסט לעזוב את החיים הציבוריים. הוא נעל את עצמו בחדר מרופד בפקק וקטורת כדי להתמודד עם האסטמה שלו. הוא התלבש במעיליו ובצעיפים שלו כדי לתאר את כל החוויות שעברו עד אז.

ב-1922 יצא לאור יצירתו האחרונה, סדום ועמורה. ב-10 באוקטובר הוא החליט לצאת לרחובות, ושבוע לאחר מכן אובחנה כחולה בדלקת ריאות ומת.

היצירה הגדולה ביותר שלו: בחיפוש אחר זמן אבוד

מרסל פרוסט כתב בחיפוש אחר זמן אבוד בין 1908 ל-1922. הוא מכיל שבעה כרכים, שבהם מעלה המחבר את זיכרונותיו מאותו עולם של פגמים וחלומות שהיוו חלק גדול מחייו הפריזאיים. עבודה זו ופרסומו נדחו בתחילה על ידי אנדרה ז'יד, יועצו של גלימרד.

למרות הסירובים הללו, מרסל פרוסט מעולם לא ויתר. אסטמטי וחולה קשה, הוא נאבק נגד הזמן כדי לשחזר כל פרט, תמונה וניסיון שחי כדי לכתוב מה שהיה באמת אוטוביוגרפיה.

העלילה לא יכולה להיות פשוטה יותר, ובכל זאת היא הייתה מורכבת בו זמנית. בעצם, זה סיפורו של ילד שהפך למבוגר ולמד על החיים והעולם.

זה דיוקן של תקופה ושל מספר מפונק משהו שאהב להשתתף בסלונים שהמעמד הגבוה ביקר בפריז. התיאורים וכתיבתו הנועזת המלאה בפרטים לא משאירים אף אחד אדיש.

פתאום, רעש, טעם או ריח מחזירים אותנו מהעבר ומעבירים אותנו לרגע מסוים בזמן. התובנה שלו לגבי הפסיכולוגיה של בני האדם היא נפלאה ומעודנת כאחד.

החיים יכולים להיות יצירת אמנות

משהו שמלמד מרסל פרוסט ביצירתו In Search of Lost Time הוא שהחיים עצמם הם יצירת אמנות. הוא עצמו שקוע בתהליך הזה של כתיבה, לחימה ומנסה לגנוב ימים וחודשים מהתאריך הנורא ההוא עם המוות עצמו, הכל כדי לתרגם את זיכרונותיו למילים.

האלכימיה הזו, שעיצבה את האוסף בן שבעת החלקים, יוצרת שילוב קסום של הרהורים אינסופיים על אהבה, סבל, קנאה, הפילוסופיה של ברגסון, האימפרסיוניזם והמוזיקה של דביסי. זו יצירה מלאת רגישות ונוסטלגיה שבה אפשר ליהנות מהחיים שמהם נהנה פרוסט עצמו. עם האפלה והסתירות שלו, כן, אבל לא פחות יפה ומרתק. יצירות מעטות השפיעו על תולדות הספרות.