אברהם מאסלו: אבי הפסיכולוגיה האנושית

אברהם מאסלו הוא אחד השמות החשובים בפסיכולוגיה. פסיכולוגים מחשיבים אותו כאבא של מה שאנו מכנים "פסיכולוגיה הומניסטית". זהו סוג של פסיכולוגיה הנופלת בין פסיכואנליזה לביהביוריזם. הייתה לה השפעה רבה על האופן שבו התפתחה הפסיכולוגיה לאורך זמן.

אברהם מאסלו, בנם של מהגרים יהודים, נולד בברוקלין, ניו יורק ב-1 באפריל 1908. למאסלו הייתה ילדות לא קלה. הוא חווה אפליה רבה במהלך גיל ההתבגרות שלו. האפליה הזו היא אולי מה שהניע את התעניינותו בפסיכולוגיה וכיצד המוח שלנו פועל בנסיבות שונות.

מאסלו אמר בכמה הזדמנויות שהוא לא ילד מאושר. הוא התקשה להתקבל, מה שעורר את סקרנותו. הספרייה הייתה ביתו השני. שם, הוא החל לטפח אינטליגנציה חדה שהפכה אותו לאחד התלמידים הטובים ביותר.

השכלתו של אברהם מאסלו

תחילה הוא האמין שהוא הולך ללמוד משפטים. מאסלו למעשה החל את הקריירה אבל עד מהרה הבין שהתשוקה האמיתית שלו היא פסיכולוגיה. התשוקה שלו לפסיכולוגיה הובילה אותו לעזוב את ניו יורק ולהתחיל את לימודיו באוניברסיטת ויסקונסין.

חייו השתנו לנצח במהלך שנותיו בקולג'. הוא התחתן עם אישה מבוגרת והכיר את מי שיהפוך למנטור הראשון שלו: הארי הארלו. יחד עם הארלו, הוא החל לבצע את מחקריו הראשונים על פרימטים. מאסלו הופתע במיוחד מההתנהגות המינית של הפרימטים ומיחסי הכוחות.

כמה שנים לאחר מכן חזר לניו יורק ועבד כמורה באוניברסיטת קולומביה. שם הוא פגש את אדוארד תורנדייק ואלפרד אדלר. האחרון, שהיה מקורב מאוד לזיגמונד פרויד, הפך למנטור השני שלו.

מאוחר יותר עבד מאסלו כפרופסור במכללת ברוקלין של אוניברסיטת סיטי בניו יורק. זו הייתה תקופה פורה במיוחד בחייו. שם הוא פגש את אריך פרום וקארן הורני, שני אנשים בולטים בפסיכולוגיה שהעשירו מאוד את החזון שלו.

התיאוריות המהפכניות של מאסלו

אברהם מאסלו היה, מעל הכל, צופה גדול וחוקר נלהב. מעבר להבנת ההתנהגות האנושית, מאסלו הונע מהרעיון למצוא את האמצעים לעזור לאחרים לנקוט בצעדים כדי להפוך לאנשים הטובים ביותר שהם יכולים להיות. בתזה שלו, הוא למעשה העלה את התיאוריה הראשונית שהוא כינה את היררכיית הצרכים של מאסלו.

הפירמידה שלו מעבה את הצירים העיקריים של התיאוריה שלו. היא מעלה את קיומו של מכלול צרכים אנושיים שכל בני האדם חולקים. צרכים כאלה מתחילים מהצורך שלנו לספק צרכים בסיסיים, כמו הזנה, ועד לצרכים המופשטים ביותר, כמו יצירתיות.

מאסלו קבע שבסיס הפירמידה חייב להיות צרכים פיזיולוגיים. לאחר מכן, ברציפות, הצרכים לבטיחות, אהבה/שייכות, הערכה ומימוש עצמי.

חשיבותו של מאסלו בפסיכולוגיה

לתיאוריות של מאסלו לא הייתה קבלת פנים נהדרת. כמה פסיכולוגים באותה תקופה, במיוחד באסכולה הביהביוריסטית, מצאו את התיאוריות שלו קפדניות וכבדות מדי במונחים מדעיים. הם חשבו שהם עוסקים יותר בהומניזם מאשר בפסיכולוגיה.

התיאוריה שלו לא התקבלה היטב גם בקהילה הפסיכואנליטית. הם לא אהבו את זה כי זה התרחק מהנחות היסוד של פרויד. עם זאת, מאסלו עצמו נתן קרדיט לפסיכואנליטיקאי הווינאי. עם זאת, מאסלו ביקר את עבודתו של פרויד מכיוון שהוא חש שהיא נכשלת בהבנתה של התנהגות אנושית. לדעתו, פרויד חקר רק התנהגות נוירוטית ונכשל בכל הנוגע להתנהגות בריאה.

למרות ההתנגדות, בסופו של דבר התיאוריה של מאסלו משכה את תשומת לבם של הפסיכולוגים של זמנו. הרעיון שלבני אדם יש צרכים מובנים ושהרווחה שלנו מותנית בסיפוק הצרכים הללו היה מעניין לאינטלקטואלים. גם אנשי מקצוע בדיסציפלינות אחרות כמו סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ושיווק החלו לתת אמון בתיאוריה של מאסלו.

כך, בשנת 1967, הכריזה האגודה האירופית ההומניסטית על מאסלו כהומניסט השנה. מאסלו מעולם לא הפסיק ללמד לאורך הקריירה שלו. גם בשנותיו האחרונות לימד מדי פעם. הוא מילא את זמנו במגוון פרויקטים, שאת חלקם מעולם לא סיכם. הוא מת בשנת 1970. התיאוריות שלו הניחו את היסודות למה שיהפוך רשמית לאסכולה ההומניסטית.