מרי וולסטונקראפט: הפמיניסטית הראשונה

עוד כשהפמיניזם לא היה מוכר כמו שהוא היום, כשלנשים לא היה מקום מחוץ לבית, מרי וולסטונקראפט ניסתה לשנות את זה. אמה של מרי שלי (שכתבה את פרנקנשטיין), מרי וולסטונקראפט, הייתה אישה ייחודית: פילוסופית, סופרת והפמיניסטית הראשונה.

לרוע המזל, וולסטונקראפט הייתה מאוד שנויה במחלוקת בתקופתה, ואנשים רבים מתחו ביקורת על הרעיונות שלה. היא מתה זמן לא רב לאחר שילדה את בתה, מרי שלי, מזיהום בו נדבקה במהלך ההריון.

לאחר מותה, בעלה ויליאם גודווין (גם הוא סופר ופילוסוף) פרסם את זיכרונותיה כדי לנסות לשמור על זכרה בחיים. למרות מאמציו, אנשים עדיין רק זכרו אותה בגלל המחלוקת שאפפה אותה. איש מהאינטלקטואלים של אותה תקופה לא חשב עליה דבר.

וירג'יניה וולף ופמיניסטיות אחרות באותה תקופה עשו מאמץ גדול להחזיר את וולסטונקראפט בגלל שהיא כל כך לא הובנה.

מרי וולסטונקראפט: הפמיניסטית הראשונה

חייה המוקדמים

מרי וולסטונקראפט נולדה ב-27 באפריל, 1759, בספיטלפילדס (לונדון). משפחתה הייתה אמידה כלכלית עד שאביה זרק את כל ההון המשפחתי. הוא גם שתה הרבה והיכה את אשתו. מרי תמיד הקפידה להיות עמוד תומך קבוע עבור אחיותיה.

היא גם תמיד טענה לעצמאותן של נשים והתנגדה למוסכמות. אז היא אפילו יעצה לאחותה אלייזה לנטוש את משפחתה, אבל העולם לא היה מוכן לכך. זה היה נתיב לא ברור ללכת אז.

לוולסטונקראפט היו שתי חברות ילדות חשובות מאוד: ג'יין ארדן ופאני בלאד. לשניהם הייתה השפעה גדולה על חייה. אביו של ארדן היה פילוסוף, ומרי הלכה בדרך זו. דם מת לאחר הלידה, מה שהשפיע על מרי.

הבגרות שלה

לאחר מותו של דם, מרי קיבלה החלטה חשובה להיות סופרת. הדברים הראשונים שכתבה עליהם היו הנושאים שאיתם מתמודדים נשים בעולמות החינוך והעבודה. כשניסתה למצוא עבודה, היא הבינה בסופו של דבר שלנשים יש רק שתי ברירות: להיות מטפלת או אומנת. נשים גם קיבלו השכלה הרבה יותר מוגבלת מגברים.

בסופו של דבר היא הפכה לאומנת, למרות שהיא נתנה לילדים חינוך יוצא דופן מאוד. היא כתבה שני ספרים המבוססים על הניסיון הזה: מחשבות על חינוך בנות (1787) וסיפורים מקוריים מהחיים האמיתיים (1788).

היא כתבה את הספר הראשון בסגנון שהיה נפוץ מאוד באותה תקופה. מה שהיה יוצא דופן הוא שהיא כתבה על רווקות ועל חוסר החופש הכלכלי שלהן. זו לא הייתה פרספקטיבה שאנשים ציפו לשמוע אז.

מאוחר יותר, היא קיבלה עבודה בבית הוצאה לאור בניהולו של ג'וזף ג'ונסון. שם, היא עבדה כמתרגמת ובסופו של דבר פרסמה את "הצדקה לזכויות הגברים" (1790). זו הייתה תגובה להרהורים על המהפכה בצרפת של אדמונד בורק (1790).

בספר זה היא תקפה את הזכויות שעברו בירושה, את האריסטוקרטיה והגנה על רעיון הרפובליקה. אבל הספר השנוי במחלוקת הזה היה רק טעימה קטנה ממה שיבוא בהמשך...

מדוע אנשים רואים במרי וולסטונקראפט פמיניסטית?

מרי וולסטונקראפט עזבה לפריז ב-1792, בתקופה הכאוטית שבה עמד לואי ה-16 להורג בגיליוטינה. חייה קיבלו שם תפנית גדולה. היא פרסמה את "הצדקה לזכויות האישה" (1792), התאהבה בטירוף בג'ילבר אימליי, וילדה איתו ילד. עם זאת, היא נפלה לדיכאון עמוק כשהקשר לא עבד.

זו הייתה המאה ה-18, היו מהפכות, ווולסטונקראפט הייתה אם חד הורית. היא ניסתה להתאבד כשחזרה לבריטניה.

באופן פרדוקסלי, האישה החזקה הזו שהגנה בחירוף נפש על זכויותיה ועצמאותה נקלעה לדיכאון כתוצאה ממערכת יחסים רומנטית. אבל אפילו לקרוא למרי וולסטונקראפט פמיניסטית זה קצת מסובך כי המונח לא היה קיים באותה תקופה.

ובכל זאת, אם תקראו צדקת זכויות האישה, תבינו שזו קריאה מוקדמת לפעולה. מה בדיוק היא מתחה ביקורת? ראשית, היא הרגישה שרומנים רומנטיים גרמו לנשים להיראות כאילו אין להן מחשבות משלהן והן תלויות בגברים. היא גם דגלה במתן זכויות לנשים כמו גברים, כולל חינוך.

אחד הטיעונים הגדולים שלה היה שנשים אינן נחותות מטבען. היא אמרה שחוסר השכלה הוא חלק גדול מזה. זה עף בפניו של בעצם כל הוגה דעות אחר מאז. אבל וולסטונקראפט למעשה לקח דברים רחוק יותר.

בשלב מסוים היא הציעה לצייר ולסופר הנרי פוסלי מערכת יחסים פתוחה איתה ועם אשתו. אבל זו הייתה תקופה שבה פוליאמוריה הייתה יותר מטאבו, ולהצעה הזו היו השלכות גדולות.

סוף חייה

מרי וולסטונקראפט התקשתה להתגבר על האכזבות הרומנטיות שלה. היא כתבה לפוסלי מכתבים אינסופיים וניסתה להתאבד שוב.

ב-1796 היא פרסמה ספר על כמה ממסעותיה: מכתבים שנכתבו במהלך מגורים קצרים בשוודיה, נורבגיה ודנמרק. היא יצאה לטיול כדי לנסות להחזיר את אימליי, אבל הבינה שאין לה סיכוי.

בספר זה היא מדברת על נושאים חברתיים רבים ושונים ועל זהותה ויחסיה שלה עם העולם. כמובן שהיא גם טוענת לחופש וחינוך של נשים. לקראת הסוף היא משלימה שמערכת היחסים שלה עם אימליי הסתיימה.

חזרה בלונדון, היא פגשה את וויליאם גודווין, סופר ופילוסוף שרעיונותיו היו מבשר לאנרכיזם. הם התחתנו וקבעו כמה כללים כדי לכבד את עצמאותה של וולסטונקראפט. פירוש הדבר היה לחיות בבתים נפרדים אך מחוברים.

לאחר נישואיה, היא החלה לכתוב הרבה שוב. למרבה הצער, האושר הזה לא נמשך. מרי מתה בגיל 38, זמן לא רב לאחר שילדה את בתה השנייה, מרי שלי. גודווין גידל את שתי הבנות והתחתן בשנית מאוחר יותר בחיים.

לאחר מותה

בשנת 1978, פרסם גודווין את זיכרונותיו של מחבר הצדקה לזכויות האישה. אבל כמו שאמרנו קודם, אנשים לא בדיוק אהבו את זה. הספר הוא אוסף של כמה ממכתביה וטקסטים אחרים.

כיום, מה שהיא אמרה נשמע הגיוני לחלוטין. אבל אז זה היה שנוי במחלוקת. העולם כנראה לא היה מוכן לאישה כמו מרי וולסטונקראפט.

יש אנשים הרואים במרי וולסטונקראפט את הפמיניסטית הראשונה. במובן מסוים, היא הייתה, למרות שלא הייתה האישה הראשונה בהיסטוריה שדרשה זכויות. הפמיניזם עדיין לא באמת התחיל, אבל ספריה מכילים כמה מהרעיונות המוקדמים ביותר שלו, שאיש לא שם לב אליהם עד שנות ה-1900. זה בין השאר בזכותה שנשים נמצאות במקום שהן נמצאות היום.