פסיכופתולוגיה ויצירתיות
הקשר בין פסיכופתולוגיה ליצירתיות היה נושא לעניין רב במשך מאות שנים. למשל, אריסטו כבר ידע שלמדענים, לאמנים ולאנשים יצירתיים במיוחד יש נטייה למלנכוליה. למעשה, לאנשים יצירתיים כמו ארנסט המינגווי, וירג'יניה וולף, אדגר אלן פו, וינסנט ואן גוך ואדוורד מאנץ' הייתה מחלה נפשית כלשהי וזה היה קשור לתהליך היצירתי שלהם.
גם כיום, חקר הקשר בין פסיכופתולוגיה ויצירתיות נותר מפרך וקשה.
- קודם כל, כי מומחים עדיין לא מצאו שיטה מדעית ורשמית למדידת משהו בלתי מוחשי כמו יצירתיות כדי באמת ללמוד יותר על מערכת היחסים הזו.
- שנית, כי הפרעות נפשיות מאוד משתנות. וכמו שאומרים בעולם הקליני "יש הרבה פסיכוזות כמו שיש אנשים".
- זה מביא אותנו לסיבה השלישית שמצדיקה את הקושי למדוד את הקשר הזה. למרות שהיו התקדמות נוירומדעית רבות, נפש האדם עדיין נותרה בגדר תעלומה גדולה.
"הבעיה עם העולם היא שהאנשים האינטליגנטים מלאים בספקות, בעוד שהטיפשים מלאים בביטחון עצמי".
-צ'רלס בוקובסקי-
המחקר על הקשר בין פסיכופתולוגיה ליצירתיות
כנקודת מוצא, ניתן לומר שחקר הקשר הפסיכופתולוגיה והיצירתיות החל לאחר המאה ה-17. זה היה אפשרי לאחר קבלת העובדה שהמשתנה הראשון יכול להיות רגיש למדידה. במילים אחרות, יצירתיות כבר לא הייתה משתנה בלתי מוחשי, ללא אפשרות למחקר מדעי.
מחברים כמו גלטון, סילברמן ומוח, בין היתר, הניחו מנקודת מבט נטורליסטית שיצירתיות אינה תופעה יוצאת דופן אלא תופעה שכיחה עם יסודות ביולוגיים. למרות שזה נראה עכשיו ברור, זה עדיין לא נחשב עד שהם הגיעו. בנוסף, הם הבחינו שלאנשים עם ביצועים יצירתיים גבוהים היו לרוב תסמינים של דיכאון או הפרעות דו-קוטביות או נוירוטיות.
עם זאת, עד מהרה הגיעו למסקנה שמערכת היחסים הזו זקוקה למחקר קפדני יותר, ולא רק על ידי השתתפות במחקרי מקרה. מאז, ישנן שלוש דרכים או שיטות החוקרים את השפעת הפסיכופתולוגיה על היצירתיות:
- באמצעות מחקרים ביוגרפיים של אנשים יצירתיים לאורך ההיסטוריה. התוצאות המסופקות בשיטה זו אינן מדויקות ואינן חד משמעיות. עם זאת, הם מעניינים למדי.
- ניתוח הפסיכופתולוגיה של אנשים יצירתיים. באמצעות יישום מלאי, סולמות ומדדים קליניים לאנשים במקצועות יצירתיים. הכוונה היא לקבוע אם קיימת שכיחות גבוהה יותר של הפרעות נפשיות. ואם כן, תחת איזו קטגוריה להציב אותם (רגשי או פסיכוטי, בין היתר).
- על ידי לימוד יצירתיות בחולים פסיכיאטריים. הבסיס של שיטה זו טמון בעקרון המנוגד לקודמו. אם הראשון מחפש פסיכופתולוגיה ביצירתיות, זה מחפש יצירתיות בפסיכופתולוגיה. עם זאת, הרוב המכריע של המחקר מתמקד בחולים עם דו-קוטביות או סכיזופרניה.
מה אומרים מדעי המוח על הקשר הזה?
חוקרים ערכו מספר מחקרים נוירו-מדעיים במהלך העשורים האחרונים כדי לנסות לקבוע קשר בין שני המשתנים הללו.
למרות שהתוצאות מגוונות למדי - ולפעמים אפילו סותרות - הן מצביעות על כך ש"יש קשר למחלות נפש או הפרעות התנהגות ברורות" (Escobar and Gómez-González, 2006). למעשה, מחקרים אלו קושרים יצירתיות עם אלכוהוליזם, התאבדות, דיכאון מג'ורי, הפרעה דו-קוטבית, סכיזופרניה או הפרעות בתפקוד מוחי (אפילפסיה, אוטיזם וכו').
עם זאת, נוכל לומר שוב שהקשר הזה עדיין אינו חד משמעי. כרגע אין הסכמה ברורה בין מומחים. ברמה הנוירואנטומית, יש קשר בין יצירתיות לתפקוד של קליפת המוח הקדם-מצחית, האחראית לתפקודים קוגניטיביים גבוהים יותר. וגם, למערכת הלימבית שמנהלת את התגובות הפיזיולוגיות לגירויים רגשיים. עם זאת, מומחים מציינים שהמפתח הוא בזרימת המידע ש"רץ" באזורי המוח המעורבים ביצירתיות.
לפיכך, אנו יכולים להסיק שלמרות שיש עוד דרך ארוכה לעבור, היצירתיות בהחלט מושפעת באותן הפרעות נפשיות שבהן המבנים שהוזכרו משתנים. למרות זאת, הפרעות נפשיות אינן גורם קובע או מספיק כדי להיות יצירתיים.
