האם עלינו לקרוא להתמכרות במקום זאת?
לפני מאה שנים, סמים נאסרו לראשונה. במאה זו של "המלחמה בסמים ", אינספור פרופסורים ומושלים סיפרו לאנשים סיפורים על התמכרות. הם נטועים כל כך במוחנו שאנחנו מאמינים שהם נכונים. אבל האם עלינו לקרוא להתמכרות במקום זאת?
החברה הכימית האירופית שינתה את כללי המשחק. הם אומרים שהתמכרות לסמים, אלכוהול או כל חומר הרסני אחר אינה תוצאה של שום "פגם אישי". למעשה, זו התוצאה הטבעית של כימיה במוח והיא דומה להתקשרות.
מספר ניסויים הראו שמה שמוביל להתמכרות הוא צורך בדופמין. זהו הנוירוטרנסמיטר הכרוך ב"מידת האושר" של האדם (Newcombe, 2016).
תרופות עוברות דרך חלק במוח הנקרא אזור הטגמנטלי הגחון. חלק זה של המוח ידוע יותר בשם "מרכז התגמול". זה המקום שבו המוח שלך מעבד את כל מה שאתה עושה שגורם לך להרגיש טוב. זה גם המקום שבו המוח שלך מייצר דופמין, הכימיקל שמביא לך הנאה, על פי הוושינגטון פוסט.
לדוגמה, מישהו מתמכר לקוקאין כי הוא לא מצא משהו אחר להתמכר אליו. במילים אחרות, ההיפך מהתמכרות הוא לא פיכחון. זה חיבור אנושי.
" התמכרות היא אולי מחלת הרוח."
-אוסמו דאזאי-
המפתח הוא להבין מדוע אנו פועלים כפי שאנו פועלים
חומרים לא בהכרח גורמים לך להרגיש טוב בפני עצמם; האותות שהם שולחים למוח ולגוף שלך עושים זאת. תרופות מסוימות יכולות להגביר את רמות הדופמין פי עשרה מעל לנורמה.
מה שהמוח שלך עושה כדי להסתגל לעומס יתר של דופמין הוא להפחית את מספר הקולטנים שיש לו עבור הכימיקל הספציפי הזה. כך, בסופו של דבר מכור יזדקק ליותר ויותר סם כדי להרגיש טוב.
הסופר הבריטי יוהן הארי גם אסף כמה עדויות על "אנשים שחיים בסביבה מאושרת". אנשים אלה בעצם מקבלים את הכמויות הנכונות של דופמין בחיי היומיום שלהם. לפי העדויות שלו, הם נוטים פחות לפתח התמכרויות לסמים (Swanson, 2015).
" כל התמכרות מתחילה בכאב ונגמרת בכאב."
אקהרט טול-
ההיפך מהתמכרות הוא לא פיכחון, זה חיבור והיקשרות אנושית
הארי גם ציטט את ברוס אלכסנדר, פרופסור לפסיכולוגיה בוונקובר, קנדה. הוא קובע כי " התמכרות היא הסתגלות לסביבה שלך והיא מעין כלוב (אלכסנדר, 2010).
הוא גילה משהו מאוד מוזר באחד הניסויים שלו. החולדות שהוא חקר ששתו מים מרוכזים בקוקאין עד שמתו היו תמיד לבד בכלובים. לא היה להם מה לעשות מלבד לקחת סמים. לפיכך, הוא תהה מה יקרה אם ינסה לשנות את סביבתם.
הניסוי בפארק החולדות
זה מה שהוביל את אלכסנדר ליצור את "פארק החולדות", שהיה בעצם כלוב מהנה שבו הייתה לחולדות גישה לכדורים צבעוניים, מזון איכותי, מנהרות להתרוצץ בהן, ועוד הרבה חולדות לתקשר איתן. זה היה כל מה שעכברוש יכול אי פעם לרצות ויותר מכך.
מה שאלכסנדר עשה זה לשים שני בקבוקי מים בכלוב כדי שישתו מהם. אחד היה מרוכז בקוקאין והשני לא. כל החולדות התחילו לשתות משני הבקבוקים.
הוא שם לב שכל החולדות שהיו להן חיים טובים בפארק לא אהבו את המים המסוממים. בדרך כלל הם נמנעו משתייתו וצרכו רבע פחות מהמים המסוממים מאשר חולדות מבודדות. אף אחד מהם לא מת. החולדות הבודדות והאומללות, לעומת זאת, התמכרו.
החולדות המאושרות לא פיתחו התמכרות לסמים כי היו להן קשרים בריאים יותר לסביבתם. החולדות האומללות נאלצו ליצור קשר לתרופות כדי למצוא גירויים חיוביים.
יישום הניסוי על בני אדם
בהתחלה, אלכסנדר האמין שאולי זה היה ספציפי לחולדות. אבל אז הוא גילה שנערך ניסוי דומה עם בני אדם: מלחמת וייטנאם.
מגזין טיים אמר ששימוש בהרואין היה "נפוץ כמו מסטיק" בקרב חיילי אירופה. לפי הארכיון לפסיכיאטריה כללית, כ-20% מהחיילים באירופה פיתחו שם התמכרות להרואין.
אותו מחקר קבע שכמעט 95% מכלל החיילים המכורים הצליחו להיגמל. מעטים נאלצו להיכנס לתוכניות שיקום. הם עברו מכלוב מפחיד (וייטנאם) למקומות מסבירי פנים וחמים (הבתים שלהם) ולא רצו לצרוך יותר סמים.
אלכסנדר טען שהתגלית הזו היא הישג גדול. הוא אמר שזה נוגד את הרעיון השמרני שהתמכרות היא מעשה של אנוכיות ואת הרעיון הליברלי שהתמכרות היא בעצם חטיפה כימית של המוח שלך.
הוא אמר שבמקום זאת מדובר בעיבוד. אולי הבעיה היא לא ההתמכרות עצמה אלא חוסר היקשרות והצורך להיצמד למשהו במקומו.
