היפה והחיה - מביאים קלאסיקה עדכנית
היפה והחיה הוא סיפור ממוצא צרפתי, שיש לו קשר כלשהו למיתוס הפסיכה והקופידון המופיע בקלאסיקה הלטינית התחת הזהוב. היום, כמובן, כולנו זוכרים את זה בזכות גרסת הסרט של דיסני משנת 1991.
לאחרונה היא הופיעה שוב למסך הגדול, הפעם בגרסה ללא אנימציה. בבימויו של ביל קונדון, הוא מתהדר בצוות שחקנים הכולל שחקנים כמו יואן מקגרגור, איאן מקלן ואמה תומפסון. אמה ווטסון משחקת את התפקיד של בל ודן סטיבנס הוא החיה.
נסיכות דיסני
בשנות ה-90, העולם היה מטורף על נסיכות דיסני. רובם נולדו בעשור הזה, אם כי חלקם כבר היו ותיקים, כמו שלגיה או סינדרלה. האמת היא שאם נזמין את הנסיכות בצורה כרונולוגית, נראה את האבולוציה הגדולה שהן חוו.
רוב הנסיכות הללו, במיוחד הראשונות שבהן, התאימו לדמותה של עקרת הבית האידיאלית. הם היו צעירים, יפים ונהנו לעשות מטלות בית, ששיקפו את האישה למופת של אותה תקופה. לכולם יש הרבה דברים משותפים. עבר קשה (הם איבדו או את אמם או אביהם), מצב סוער וסוף טוב עם הנסיך שלהם. לקח לדיסני הרבה זמן להבין שהם צריכים לחדש את הסיפורים האלה, והשינויים עברו לאט מאוד.
מושג היופי
בל תהיה הראשונה שתסטה מעט (רק מעט) מהנתיב שסימנו קודמותיה. בלה הייתה מיוחדת, פיזית. היא הייתה אישה צעירה ויפה, אבל לא שלגיה בעלת יופי בלתי מושג. תווי פניה דמו לבני תמותה נפוצים יותר. כמובן, הבחירה בצבע שיערה, ערמון, היא אחת המשמעותיות ביותר. זה, יחד עם העיניים החומות שלה, ישנה את הרעיון של מה צריך להיות יופי.
ערמון הוא הצבע הנשכח בעולם השיער. אנחנו צריכים רק לחשוב קצת על מה שאנחנו רואים על המסך או שומעים בשירה ובשיר. אפילו בפרסומות לצביעת שיער אתה רואה רק לעתים רחוקות צבע ערמון בהשתתפות. בדרך כלל, כאשר אנשים רוצים לייצג יופי הם משתמשים בשיער בלונדיני או שחור, אפילו שיער אדום (למרות שזה הכי פחות נפוץ). ערמון כמעט ולא קיים.
המוצא של בל
בל באה מכפר צרפתי קטן, ממקום שבו לאנשים יש עניין מועט או לא בקריאה. לבל, לעומת זאת, יש תשוקה גדולה לקריאה. בגלל זה היא זוכה לכינוי "מוזר". הקריאה מאפשרת לה לברוח מעט מהחיים בכפר שלה, ולהכיר עולמות אחרים ולהרחיב את אופקיה. בל היא ילדה שצמאה לידע.
כפי שאנו רואים, בל היא בחורה חכמה ובטוחה ששוברת מעט את הסטריאוטיפים הקודמים של דיסני. אבל, כמובן, לא היינו מדברים על נסיכת דיסני של שנות ה-90 אם לא היה לה את הנסיך שלה. בל לא תהיה יוצאת דופן. היא גם תיפול בציפורני האהבה. למרות שמטרת הסרט היא להראות את כוחו של היופי הפנימי, עדיין מופיעה בו נסיכה שיש לה את הסוף הטוב שלה עם הנסיך שלה, שלמרות שהיה פעם חיה, הופך לגבר נאה.
היפה והחיה - גישה חדשה
אין ספק שהכוונה של הסרט מ-1990 הייתה טובה. הלקח שכולנו (או כמעט כולנו) למדנו היה שהיופי נמצא בפנים. בל מתאהבת בחיה בגלל מה שהוא, למרות המראה שלו. אני מאמין שעלינו לקחת את השינוי של החיה כייצוג של האני האמיתי שלו, השתקפות של יופיו הפנימי. יופי, בנוסף להיותו סובייקטיבי, מושפע גם מהמראה של אותו אדם מבפנים.
האמת היא שדיסני מתקדמת מבחינת ייצוג נשי בסרטיה האחרונים. אבל מה שמעניין מאוד בגרסת 2017 החדשה הזו של היפה והחיה, הוא שהיא כוללת כמה נגיעות קטנות שנותנות לסיפור הישן מראה רענן.
זה היה בלתי נמנע שהגרסה החדשה הזו תזכיר לנו את אחותה המונפשת. מבחינה ויזואלית אין לטעות בדמיון, החל מהתלבושות ובחירת השחקנים ועד לתפאורה והטירה. נוסף על כך, הפסקול מהניינטיז כמעט ללא שינוי.
נאמן למקור
גרסה חדשה זו הראתה כבוד ברור לקודמתה. כאשר מפיקי סרטים מחליטים לעשות עיבוד לקלאסיקה, הם חייבים להיות מאוד מודעים לכך שלציבור תהיה אהבה רבה לגרסה הקודמת. לפעמים מפיקים יכולים ללכת לקיצוניות השנייה וליצור משהו אחר לגמרי ורחוק מהרעיון המקורי.
היפה והחיה עוקב אחר העלילה הראשית, ומוסיף כמה אלמנטים שמבהירים את הפערים בגרסת האנימציה. אחת הדוגמאות לכך היא ההסבר על מה שקרה לאמה של בל, מה שמקרב אותנו לדמויות ועוזר לנו להזדהות עמן יותר.
מצד שני, הוא כולל מספר לא מבוטל של דמויות שחורות שמתערבבות עם הלבנים בצורה נורמלית לחלוטין. לחלקם אפילו מבטאים שאנחנו לא נוהגים לשייך לאנשים שחורים כמו מאדאם דה גרדרוב, שהיא שחורה עם מבטא איטלקי. זה מדגים בבירור שצבע עור לא בהכרח קשור למוצאו של מישהו.
באותם קווים, אנו מוצאים הרבה זוגות בין-גזעיים, כמו מאדאם דה גרדרוב הנזכרת לעיל ובעלה, מאסטר קדנזה; או לומייר, המנורת האגדית, ופלומט אהובתו, שגם היא שחורה.
הדמות של le fou
בנוסף, לאורך היופי והחיה, אנו מבינים ש-le fou, שפירוש שמו בצרפתית מטורף, השתנה לא מעט בהשוואה לגרסת 1990. בסרט הקודם הוא היה דמות שעמדה בשמו והייתה אחד מהנושאים של גסטון. כעת אנו מבינים שהמסירות שלו לגסטון אולי מרחיקה לכת ושהוא אולי לא משוגע כמו שהוא נראה.
יש סצנה מאוד משמעותית שבה מאדאם גרדרוב מלבישה שלושה צעירים כנשים. שניים מהם מתרגזים, אבל אחד מהם נראה נוח ומחייך בהכרת תודה. זה מאוד עדין, אבל חשוב בו זמנית. בנוסף, בסוף הסרט אנו רואים כיצד גסטון בסופו של דבר רוקד עם לה פו ושניהם נראים די מרוצים. בדרך זו, הם מנרמלים את מה שצריך להיות נורמלי ומאשרים מחדש את המסר שהיופי נמצא בפנים.
זה לא משנה מאיזה מין או גזע אתה. כל זה לא חשוב; אהבה חורגת מכל זה ומתעלה על מה שיכול להיות מחסומים או כפיות. לדעתי, הגרסה החדשה הזו של היפה והחיה חשובה. היה צורך לכלול את כל סוגי היחסים השונים בסרט קלאסי כזה שמדבר על אהבה ללא קשר למראה החיצוני. זה צעד קטן, אבל מאוד משמעותי ומאוד הכרחי בימינו. אם נמשיך בדרך הזו אז אולי יום אחד בעתיד כבר לא יהיה צורך להיות "יפה" כדי להיות נסיכת דיסני.
"זה לא פסול להיות יפה; מה שלא בסדר זו החובה להיות"
- סוזן סונטג-
