תלמה ולואיז, צעקה פמיניסטית בעולם של גברים

תלמה ולואיז
ובתוך עולמו של הגבר הזה, של זכרי אלפא דומיננטיים, של נשים כנועות שעלילתן שזורה עמוק במשהו רומנטי או אימהי, כותרת אחת זורחת: תלמה ולואיז.

תלמה ולואיז הוא אחד מאותם סרטים שלמרות השנים שחלפו, נשארו חרוטים על הרשתית שלנו, והעניקו לנו סצנות בלתי נשכחות ואלמוות. למה אנחנו כל כך אוהבים את תלמה ולואיז? בואו נשקול לרגע קולנוע מסחרי יותר, יותר 'הוליווד', במיוחד את הקולנוע של המאה הקודמת...

כמה גיבורות נשיות יש לנו? כמה סיפורים שבהם אישה לוקחת על עצמה את התפקיד העיקרי עולים בראש? ומעל לכל, כמה מהנשים האלה לא קשורות לגבר או לעלילה רומנטית חזקה?

אין ספק, מעט מאוד סרטים עולים בראש שתואמים את הפרופיל הזה. ובתוך עולמו של הגבר הזה, של זכרי אלפא דומיננטיים, של נשים כנועות שעלילתן שזורה עמוקות במשהו רומנטי או אימהי, כותרת אחת זורחת: תלמה ולואיז. זה מהדהד כמו זעקת מלחמה, מזעזע ומחמיר את הגברים החזקים והדומיננטיים האלה, מרעיד את הגבריות של הקולנוע.

ולא, כמובן שזה לא הסרט הכי פמיניסטי בהיסטוריה וגם לא הכי מרגש; אבל זו צעקה, שיר הלל לחופש הנשי, לשוויון, מכת פטיש ראשונה ליסודות הפטריארכיה. והקולנוע, שהוא יותר מכל מסחרי יותר, תמיד היה עולם של גברים עם שילוב נשים שהתעכב מאוד, עד כדי כך שגם היום נשים הן מיעוט בתחום הבימוי.

סוג חדש של סרט

תלמה ולואיז, למרות שביים גבר (רידלי סקוט), נכתבה על ידי אישה (קלי ח'ורי והובלה על ידי שתי נשים נוספות (סוזן סרנדון וג'ינה דייויס). אנחנו ב-1991 והקולנוע בצפון אירופה בשיאו, אבל אין כמעט גיבורות נשיות.

תלמה ולואיז שברו את המסורת הזו, שברו את הכללים והזמינו אותנו לבכות, להרוס את בועת הכניעה ולקחת שליטה, להיות אדונים בהחלטות שלנו ובגורל שלנו. סרט דרך נשי אמיתישבא לבלוט מהקהל.

"מעולם לא הייתי מחוץ לעיר בלי דאריל. למה הוא נתן לך לבוא? כי לא שאלתי."

-תלמה ולואיז-

הגיבורים

בימינו, אני מתאר לעצמי שרוב האנשים מכירים את הסרט, אבל אם עוד לא ראיתם אותו, יתכן שמה שעתיד לבוא עשוי להכיל ספוילר. אחד הדברים הכי מפתיעים בסרט הוא האבולוציה של הדמויות הראשיות, של הגיבורים.

שניהם מגיעים מהדרום העמוק של אירופה, מעולם פטריארכלי לחלוטין שבו תפקידיהם נדחקים לתחום הביתי. הידידות שלהם תהיה המנוע שייקח אותם יחד להרפתקה המוזרה הזו, שונים מאוד זה מזה, מאוד מאוחדים, הם מפתחים שינוי מנטליות, בעצמם כשהם נעים לאורך הכבישים המהירים האינסופיים של מרכז ודרום אירופה.

  • תלמה. האם אישה בת שלושים, למרבה הצער עייפה מדריל, גבר מאצ'ואיסטי לחלוטין שמאמין שהוא יכול לשלוט באשתו, בבגדיה, בכסף שלה וכו'. הוא האיש של הבית, שמביא ערך כלכלי, ואילו תלמה צריכה לטפל הבית ולהיות לשירותו. לימדו אותה כך, היא גדלה באמונה שהמטרה שלה בחיים היא נישואים, ולמרות שנמאס לה מדאריל, היא מעולם לא התמודדה איתו.
  • לואיז. בניגוד לתלמה, לואיז עובדת כשחקנית ומנהלת מערכת יחסים לא יציבה עם מוזיקאי, ג'ימי, אדם שלעולם לא נמצא בבית ונראה שלעולם לא מתחייב. לואיז הרבה יותר החלטית מתלמה, שהיא יותר תמימה.

יחד הם מחליטים לברוח מהשגרה שלהם לסוף שבוע, לקחת את עצמם לבית רחוק מהעיר ובכך להתנתק מהעולם אליו הם נכנעים. לואיז מודעת הרבה יותר למציאות המקיפה אותם, אבל תלמה עדיין די כנועה ותמימה, בלי רוע היא סומכת יותר מדי.

המסע, לפתע, מקבל תפנית קיצונית, כאשר שניהם מתמודדים עם הצורה האכזרית ביותר של מצבם כנשים, הצורה המרה ביותר של שליטה גברית: אונס, משהו שלואיז כבר יודעת עליו ואשר מוביל אותה לפעול בצורה הכי בלתי צפויה שיש..

זה מה שמציעות תלמה ולואיז
ידידות, אי ציות, חופש או למות, זה מה שמציעות תלמה ולואיז.

מרגע זה, המסע יהיה שונה מאוד, מה שהתחיל כסוף שבוע להירגעות ולהתנתקות, הופך למסלול להתעוררות עצמית, כשהן מנהלות את מלחמת הנשים שחיות בלחץ בעולם הגברים. הנוף כבר לא יהיה אידילי, וגם הבגדים שלהם לא יהיו של "נשים דוגמניות" וכמובן, וגם לא.

תלמה ולואיז: מתמודדים עם פטריארכיה, מרד

אילו ערבויות יש לאישה אם היא ספגה אונס? מה מחכה לתלמה ולואיז שרצחו אדם מתוך הגנה עצמית? למה לבחור לחיות אם אתה לא מתכוון להיות חופשי? שניהם יודעים שאם המשטרה תבוא אחריהם והם יגידו מה קרה, בטוח שאף אחד לא יאמין להם והם יגיעו לכלא. אבל הם גם לא רוצים להיות קורבנות, לא, הם רוצים להיות חופשיים, הם רוצים לבחור את עתידם מחוץ לחברה הפטריארכלית שמקיפה אותם.

וכך, מהיותן נשים כנועות, הן הופכות לשני נמלטים, שני מורדים, אבל מעל הכל, חברות. הנאמנות והאכפתיות ביניהם חורגים מהמסך, זה מראה לנו סיפור נבדל מאלה שהוליווד מספרת לנו. נשים הן כבר לא יריבות שמתחרות על גבר, עכשיו הן שותפות, גיבורות. יחד עם זאת, הם ה"בריונים" של סיפור שאם גברים היו בתפקידים הראשיים, היה הופך אותם ליותר ברשימה הארוכה של "הבנים הרעים".

עייפתם מהחברה, עייפתם מהידחקות למקום השני ומעל הכל, רוצות חופש, תלמה ולואיז פותחות במאבקן המסוים נגד מערכת עוול. מערכת שמגנה אותם, או אם היא לא מגנה אותם מתייגת אותם כקורבנות, או גרוע מכך.

זה לא להיות קורבן, זה להיות במרכז הצפיות והביקורות המאצ'ואיסטיות, לא רק בסרט עצמו, אלא גם מבחינת ההשפעה שהייתה לסליל בתוך התעשייה. ה"לא" הזה מהדהד את התגובה שהתסריטאית קלי חורי נאלצה לשמוע פעם אחר פעם (בכל פעם שניסתה לקחת את הפרויקט להפקה).

כולנו הרגשנו את כוחה של הפטריארכיה מתישהו או אחר, כולנו הרגשנו מפחדים לחזור הביתה לבד, כולנו נאלצנו לחיות במצבים לא נעימים... תלמה ולואיז מספרות זאת מנקודת מבט של אישה.

כולם חשבו שאחרי תלמה ולואיז משהו ישתנה, שנתחיל לראות יותר סרטים שבהם נשים השתלטו, ולוקחות תפקידים שבדרך כלל שמורים אך ורק לגברים; עם זאת, למרות כל ההצלחה הציבורית, השינוי הזה מעולם לא התרחש.

השראה מתמשכת

המסע הזה בכביש המהיר, הרדיפה, ומעל לכל, הזינוק הבלתי נשכח אל האפלה, מזמינים אותנו לחפש חופש, להתריס מול הממסד, להחליט על עתידנו. הקולנוע חטא לספירת המאצ'יסמו שלו יותר מדי פעמים, ומה שמסוכן הוא שהקולנוע מעורר בנו השראה, מניע אותנו, ולעתים קרובות, מנסה להראות את המציאות.

תלמה ולואיז היו קריאת השכמה, מעשה של מרד בעולם שבו זה נראה בלתי אפשרי. ידידות, אי ציות, חופש או למות, זה מה שמציעות תלמה ולואיז. המהות שלו היא משהו שלעולם לא צריך להיעלם.

"מילים וביטויים מסוימים פשוט ממשיכים להיסחף במוחי, דברים כמו: כליאה, חיפוש חלל, מוות בהתחשמלות, חיים בכלא, חרא כזה... יודע מה אני אומר? והאם אני רוצה לצאת חי?"

-תלמה ולואיז-