אלו לא הימים שאנו זוכרים, אלו הרגעים

זיכרון רחוק מלהיות פונקציה אינטלקטואלית בלבד. זיכרונותיו של אדם אינם זהים לזכרונות של מחשב: לא נתונים מאוחסנים, אלא חוויות. זה אומר שאנחנו זוכרים דימויים ויזואליים, מילים, אבל גם ריחות, טעמים, תחושות...

אפשר לומר שזיכרון, באדם, הוא בעצם פונקציה רגשית. המידע והחוויות שנזכרים כמעט אף פעם לא תואמים נתונים אובייקטיביים. הזיכרון האנושי הוא יצירתי, וכתוצאה מכך הוא מדכא או מוסיף אלמנטים לאותם זיכרונות, בהתאם לתחושות הכרוכות בכך.

למעשה, יש מקרים שבהם אנו זוכרים אירועים שאפילו לא התרחשו. זה מתרחש בעיקר עם חוויות ילדות. פנטזיה מורגשת בעוצמה כזו עד שהיא הופכת בסופו של דבר לחלק מהזיכרון שלנו, מבלי שאי פעם התרחשה במציאות.

החוויות שאנו זוכרים

זיכרון למעשה מסוגל לאחסן לחלוטין את כל מה שאנו חווים במהלך קיומנו. עם זאת, אנו זוכרים במודע רק חלק מאותם אירועים; השאר שקועים בתודעה הלא מודע שלנו.

לפי מחקר שנעשה בקנדה, זיכרונות מהשנים הראשונות של חיינו נמחקים עקב ייצור מתמיד של נוירונים חדשים.

בנוסף, אין לנו את הזיכרונות הראשונים הללו מכיוון שבמהלך השלב הזה מתרחשות כמה מהחוויות העמוקות ביותר של הנפש שלנו, ובסופו של דבר הם מודחקים כי הם עלולים להיות בלתי נסבלים עבור המצפון שלנו.

למרות זאת, רבים מאותם זיכרונות נשארים ומופיעים במצפוננו כתחושה מבודדת, ובו בזמן, עמוקה מאוד. למשל, כשנשמעת מנגינה ומופעל רגש, שמחזיר אותנו לעבר, אבל איפה אנחנו לא יכולים לשים את האצבע על התאריך או סיטואציה ספציפית.

במונחים כלליים, ניתן לומר שמה שאנו זוכרים במודע הוא זה שדרש תשומת לב או ריכוז רב ושהיה בעל תוכן שיכולנו להבין. מצבים חיוביים או שליליים, אך סבירים יחסית שאין בהם תוכן מבלבל או סותרת מבחינה רגשית.

אנחנו זוכרים דברים פחות נפוצים טוב יותר

המצבים האלה שמושכים לחלוטין את תשומת הלב שלנו כוללים בדרך כלל סדרה של מרכיבים. ריכוז נפשי, ערנות החושים שלנו, תחושה חזקה הקשורה, ואלמנט כלשהו של הפתעה או חידוש שקשור לשלושת המרכיבים הקודמים. זו הסיבה שבגללה קל יחסית לזכור את האירועים הפחות נפוצים, בעוד שאנו שוכחים בקלות את אלו שבשגרה.

אנו זוכרים במודע את אותם רגעים שבדרך זו או אחרת דורשים את מלוא תשומת הלב שלנו ובעלי השפעה רגשית עלינו. אבל הרגעים האלה צריכים להיות מובנים לחלוטין כדי שהם יתקבעו במצפוננו; אחרת, הם בדרך כלל מודחקים.

הרגעים הבלתי נשכחים

מה שלא נשכח הוא מה שמאלץ אותנו לחיות במצב אינטנסיבי בהווה. הרגעים האלה שבהם אתה מרגיש שאתה אחד עם היקום, שבהם אין יותר ממה שיש לך סביבך, ואתה מרגיש כאילו העולם מתחיל ונגמר בדיוק במקום שבו אתה עומד. זה נחשב הן לחוויות נעימות והן עבור הנוראות.

הם הרגעים שבהם אתה מרגיש את דופק החיים בעור שלך. לא משנה אם זה ביום או בלילה, אם קר או חם. הדבר היחיד שחשוב הוא שאתה מרגיש כמו הגיבור של סיפור חולף, ובו בזמן, אתה מרגיש נצחי.

הרגעים האלה נהיים כל כך מתמשכים שאפילו שנים מאוחר יותר, אפשר להיזכר בהם ברגש מאוד יחיד. יש שאריות בעוצמה מספקת שהרגע כמעט נחווה שוב.

בהתאם לחוויות שהגיעו לפני או אחרי אותו רגע, הזיכרון יכול להיות פחות או יותר מדויק. אם מה שבא בעקבות אירוע שלילי היו זמנים נעימים, ודאי אפשר לזכור אותו עם השפעה פחות דרמטית ואפילו בצחוק. אם היו עוד מצבים קשים לאחריו, יינתן לו ערך של סלידה עמוקה.

אם מה שחווינו היה חיובי, אך בעקבותיהם הגיעו רגעים שליליים, נזכור זאת בנוסטלגיה. אם מה שבא אחר כך היו זמנים נעימים יותר, הרגש של הזיכרון יכול להיות מאוד עז ומשמח.

ככה זה הזיכרון: יצירתי וגמיש. כמו ספוג שסופג את אותם רגעים ייחודיים וחסרי תחליף שיוצרים הבדל בחיינו. כמו אלבום נהדר מלא בצילומים שאנחנו עוברים כשהלב שלנו צריך את זה. אנחנו מבינים שזה לא הימים שאנחנו זוכרים, זה הרגעים.