שמעת על "בתי קפה מוות?" זה רעיון מעניין...
כמה מקרי מוות יש בכל סרט הוליוודי? בהרבה מהסרטים האלה אנשים מתים בבת אחת והדמות הראשית עשויה אפילו להתפאר בזה. בינתיים, אם אתה כואב או רוצה לדבר על מוות בחיים האמיתיים, הרבה אנשים יגיבו בשתיקה עמוקה.
לא מזמן פסיכיאטר ארגנטינאי השאיר תגובה בפורום מקוון בנושא זה. הוא אמר שהוא מקבל יותר ויותר חולים שלא יכלו להתגבר על כאב מותו של אדם אהוב. בעל המקצוע הזה הופתע. פעם משפחותיהם של אנשים או הסביבה הסובבת עזרו להם בכך. כיום, במספרים הרבה יותר גדולים, אנשים צריכים לראות רופא כדי למצוא מישהו שיקשיב להם כשהם רוצים לדבר על אובדן.
" שכב עם מחשבה על מוות ותתעורר עם מחשבה על כמה החיים קצרים. "
-פתגם-
עד כמה שזה נשמע לא נוח, נראה שאין מקום או נכונות לדבר על משהו אמיתי כמו מוות. להרבה אנשים אין ברירה אלא לחיות את הכאב שלהם לבד. אם הם מעלים את זה, אנשים אומרים להם לא לחשוב על זה. או שהם מנסים למצוא דרך "להסיח את דעתם" כדי לעזור להם לעבור את הכאב שלהם.
למרות שאנו חיים לצד המוות כל יום, הנושא הפך להיות מרוחק, כמו דף נורא בספר חיינו שלא צריך לקרוא או כזה שעלינו לפנות מיד. זו הסיבה שכאשר זה קורה בקרבת מקום אנו מרגישים זאת כהפתעה אבסורדית ומוזרה. וזו גם הסיבה שאין לנו הרבה כלים לעבד נכון את הכאב של אובדן מוחלט. כל זה הוא מה שהעניק השראה לפתיחתם של מה שנקרא "בתי קפה מוות".
בתי קפה מוות, רעיון הגיוני
הכל התחיל ברעיון שהיה לסוציולוג השוויצרי ברנרד קרטיז. אקדמאי זה היה פרופסור באוניברסיטת ז'נבה בשנת 1989. הוא ארגן תערוכה בשם "סעד מוות", וקיבל תשובה נלהבת מאוד. המסקנה העיקרית הייתה שיש הרבה צעירים שרצו לדבר על המוות, אבל לא היה להם איך לעשות את זה.
זו הסיבה שבהמשך, ב-2004, ארגן קרטיז עצמו את המפגש הראשון של מה שהוא כינה "בית קפה מורטל". המטרה הייתה לפתוח מקום לדבר על המוות. 250 איש השתתפו בפגישה. הם אכלו מתאבן מבורך ואחר כך דיברו על הנושא במשך יותר משעתיים. ואז היו חילופי רעיונות. הכללים היחידים היו להיות כנים ולכבד את דעותיהם של אנשים אחרים.
הרעיון התברר כל כך מעניין ומוצלח שמקומות אחרים שיחזרו אותו מיד. "בתי קפה מוות" החלו להופיע במקומות שונים בעולם. כעת ישנם 4403 בסך הכל שקיימים ב-48 מדינות בכל יבשת.
למה אנחנו צריכים לדבר על המוות?
הרבה אנשים חושבים שלדבר על מוות פירושו להעלות נושא מר ללא טעם. טיעון זה, במקום להציג מניע אמיתי, מבטא פחד וחרדה שבורחים מעימות. במקום זאת הם רוצים להחביא אותו מתחת לשטיח. אין דבר אמיתי יותר בחיים האלה ממוות. ושום דבר בלתי נמנע. כל בן אדם יעבור את זה וכולנו נראה את יקיריהם נמוגים אל תוך החושך. בתי קפה למוות יכולים לעזור לנו לטפל בצורך לדבר על מוות.
דיבור על מוות יכול ליצור מידה מסוימת של חרדה בהתחלה. זה בגלל שאנחנו משתמשים במילים כדי להתקרב לטריטוריה לא מוכרת. אבל אם תפתחו את דעתכם לנושא ותתנגדו לפחד, זה יהפוך טבעי יותר עם הזמן. עבור כל מי שחי עם מחלה, או שקרוב למישהו שחולה במחלה, התייחסות ישירה לנושא היא למעשה מאוד מרגיעה. זה עוזר לטפח שלווה וכוח מול עובדת המוות.
לאנשים בריאים שרואים במוות דבר רחוק סוג זה של שיחה יכולה גם לעזור מאוד. מוות יכול להיות נושא טאבו. לדבר על זה בבתי קפה מוות פירושו ללמוד לקבל את הרעיון בלי כל כך הרבה פחד. זה הופך לכלי בעל ערך רב כאשר חיינו, או של אדם אהוב, מגיעים לשלב האחרון. הדיבור על זה לא יוצר יותר כאב, זה מונע את זה. וזה גם נותן משמעות וערך גדולים יותר לחיים עצמם.
אמה קני, פסיכולוגית בריטית ידועה, מסכמת באומרו, " אנחנו מבלים הרבה זמן בהרחקת מוות מאיתנו ובחושבים שזה משהו שקורה לאנשים אחרים. אחד הדברים שאנשים הכי מתקשים איתם הוא לזהות כמה החיים שבריריים הוא. " הפרדוקס כאן הוא שעל ידי הכרה בשבריריות הזו נוכל למצוא תפיסת עולם מעשירה שתעזור לנו לראות הרבה מהיופי הכלול בחיים עצמם. כי כאשר אנו מסירים את עצמנו באופן סמלי מהמוות, אנו מאבדים את זה מעינינו.
