7 שיעורים מוולטר ריסו

הייתי בן 17 כשפגשתי את וולטר ריסו. אני זוכרת שעברתי תקופה לא פשוטה בחיי האהבה והספר "גבולות האהבה" נפל לידי. זה עזר לי לפתוח את עיניי להיבטים רבים בחיי האישיים ולהבחין באינספור הטעויות שעשיתי, גם עם בן זוגי באותה תקופה וגם עם עצמי.

ספגתי לגמרי את הרעיונות ההיפר-רומנטיים שהם מוכרים לנו ולמדתי שברוב המקרים זה גורם יותר סבל מכל דבר אחר בעולם.

וולטר ריסו, בנוסף להיותו סופר, הוא פסיכולוג קליני, מומחה בפסיכולוגיה קוגניטיבית, מחנך ומאמן מטפל.

לאחר שקראתי את גבולות האהבה, התחלתי להתעניין בקריאת יצירותיו האחרות - כעשרים ספרים שפורסמו - וגם היום, הוא נותר אחד מהסופרים שהשפיעו הכי הרבה על חיי. במאמר זה אנסה לתמצת חלק מהמשנתות שהוסיפו ביותר לחיי, הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית, אם כי אני מפציר בכם להמשיך ולבחון גם את הרהוריו.

סכנות ההתקשרות

ריסו מלמד אותנו שהתקשרות היא חיבור אובססיבי למישהו או למשהו. כאשר אנו נקשרים, יש לנו נטייה להאמין שהאדם או החפץ הזה ישמח אותנו לחלוטין, יעניק לנו ביטחון, ויותר מכך, יביא משמעות לחיינו.

במציאות מדובר ברעיון שקרי, תוצר של היפר-רומנטיקה, שעלול להוביל אדם לקנאה פתולוגית, תלות רגשית, חוסר זהות ועוד.

ישנן מספר דרכים לדעת אם אנו קשורים למישהו או למשהו:

• לדעת איך לראות אם הרצון שלך אינו יודע שובע או לא: אם אתה אף פעם לא מרוצה וצריך יותר, אתה סובל מהיקשרות.
• אם איבדת את השליטה העצמית שלך: אם אתה כבר לא שולט בהתנהגות שלך, אתה עבד להיקשרות הזו.
• אם להיות בלי החפץ הרצוי הזה גורם לך לאי נוחות רבה.
• אם אתה נשאר קשור למשהו הזה, בידיעה שהוא גורם לך נזק.

להיות מול שיש

אחד המפתחות לצמיחה אישית הוא לדעת להעריך את עצמנו על מי שאנחנו, על הערכים שלנו, העקרונות שלנו, המהות שלנו, ולא על מה שבבעלותנו.

כאשר אנו מעריכים את עצמנו על סמך מה שיש לנו, אנו שמים את האושר שלנו מחוץ לעצמנו, וזו הסיבה שתמיד נהיה תלויים. עלינו להיות מודעים לעובדה שאנו יותר ממה שיש לנו ויש לנו ערך עבור מי שאנחנו.

אני האידיאלי והאני האמיתי

חוסר הביטחון שלנו תמיד נולד בפער בין האני האידיאלי לבין האני האמיתי. האני האמיתי הוא מה שאני, בעוד שהאני האידיאלי הוא מי שאני רוצה להיות יום אחד.

הבעיה היא שלעתים קרובות איננו רואים את האני האמיתי בבירור ואנו נוטים להעניש את עצמנו, תוך התמקדות רק בפגמים שלנו מבלי להיות מסוגלים לראות את המעלות שלנו. מצד שני, אנחנו גם נוטים ליצור לעצמנו מטרות לא מציאותיות ותובעניות במיוחד, ולכן המרחק בין האני האמיתי לבין האני האידיאלי הופך להיות גדול מדי.

אהבה מול אובססיה

אמירת דברים כמו "אני חושב רק עליך", "הכל מזכיר לי אותך" או "אני לא יכול לחיות בלעדיך" הם סימנים לאובססיה ולא לאהבה, וכשיש אובססיה, האהבה מפסיקה לעבוד.

חובה שאוהבים יבינו שהם חייבים ליהנות אחד מהשני, להתרגש אחד מהשני, אבל בלי להיות תלויים זה בזה וכמובן בלי לאבד את הזהות שלהם. אנחנו יחידים שהחליטו לקשור את עצמנו לאדם אחר ועלינו להיות מסוגלים להתיר את עצמנו מחר.

להיות דומים כדי שהאהבה תנצח

האמירה ש"הפכים מושכים" היא הרבה יותר מיתוס מאשר מציאות. האמת היא שדמיון בין החברים בקשר חיוני כדי שיחזיק מעמד. ברור שזה עניין של דמיון בדברים הבסיסיים, צורת החשיבה, הערכים, האמונות והמהות, ולא בדברים שטחיים כמו העדפות אישיות ותחביבים.

להתאהב קודם כל בעצמנו

החברה מלמדת אותנו שעלינו להקריב ולדאוג לאחרים לפני שאנו דואגים לעצמנו, וריסו מלמדת אותנו שאנחנו באמת הלקוח הכי חשוב שלנו.

עלינו ללמוד לתרגל אהבה עצמית ולשם כך, עלינו להיות בעלי ארבע רגלי השולחן: הערכה עצמית בריאה, מבלי לענות את עצמנו, להעניש את עצמנו יתר על המידה או להטיל מטרות בלתי ניתנות להשגה; דימוי עצמי חיובי, לפי הקריטריונים שלך ולא אלה שהחברה כופה עלינו; לתת לעצמנו שבחים על הצלחתנו והישגינו; ומנה טובה של ביטחון עצמי.

להיות נינוח עם בדידות רגשית

הם רצו למכור לנו את הרעיון שלהיות לבד פירושו להיות לא שלם, ואפילו באנו לרחם על אנשים שהולכים לקולנוע או שותים קפה לבד. אבל בדידות היא לא רעה: הבדידות מאפשרת לנו להיות עם עצמנו, לקבל רעיונות חדשים ולחירות מוחלטת.

במציאות, בדידות יכולה לפגוע בך רק אם אתה חושב שההישגים האישיים שלך תלויים בכך שיש לך בן זוג לצידך, וזה אינו אלא רעיון שקרי המונצח על ידי החברה. לכן, טוב לבלות זמן לבד כשאנחנו יכולים להיות החברה היחידה שלנו, לתרגל זאת גם אם יש לנו בן זוג ובכך להתיידד עם הבדידות, בלי לחשוש ממנה.