איך המוח מעבד אימוג'ים?
הדרך בה אנו מתקשרים משתנה בקצב מסחרר. למעשה, זה מרגיש כמו מכונית שנגררת על ידי רכבת הטכנולוגיה, שהפכה משימושית להכרחית לרודנית במקרים מסוימים. פנינו לכתיבה כדי לדבר עם אנשים שרחוקים מאיתנו, או כדי לייפות את הוויטרינה שפרופילי המדיה החברתית שלנו הפכו להיות. על מנת להציל את עצמנו ממגבלות התקשורת הכתובה, אנו משתמשים באימוג'ים.
מה עושים אימוג'י? באופן כללי, הם מדמים פנים ומלווים מסר כדי שניתן יהיה להבין אותו בטון הנכון. "היי מה שלומך:D" זה לא אותו דבר כמו "היי, מה שלומך?" למעשה, האימוג'ים נחלצים להצלה מכיוון שתקשורת כתובה נוטה להיות רצינית, אז ככה אנחנו מפרשים אותה, ואם חסר לה אימוג'י נלווה, זה לא יוצא דופן לחשוב שהאדם השני כועס.
ואם אתה כותב בלי להשתמש באימוג'ים, אולי תרגיש שההודעה ששלחת מכילה את כל המידע, אבל אולי אין בה את כל מה שרצית להעביר.
מקורם וחשיבותם של האימוג'ים
אמוג'ים הם אינדיקטורים לרגש. האימוג'י הראשון מתוארך לשנת 1982, והיה בשימוש הסופר ומהנדס המחשבים סקוט פאהלמן. האופן שבו הוא השתמש בהם היה דומה מאוד לאופן שבו אנו משתמשים בהם כיום, שכן הוא השתמש בהם בפורומים כדרך להצביע על ההבדל בין הודעות בטון אירוני וקליל לבין הודעות בעלות טון רציני.
מאז, חלה התפתחות כזו בשימוש באימוג'ים, שבשנת 2015, מילון אוקספורד האנגלי בחר באימוג'י - במיוחד זה שבוכה מצחוק - כמילת השנה. אולי הם הסתובבו קצת עם ההחלטה הזו, אבל זה נותן לנו מושג איך צורת התקשורת הזו השתלבה באופן טבעי באופן שבו אנחנו מתבטאים.
זה כבר לא נמצא בפורומים, אבל כמו סקוט פאהלמן, אנחנו ממשיכים להשתמש בפרצופים סמייליים כדי להאיר את הטון של הודעה, או כתגובה להודעה מצחיקה. למעשה, ה"חחחח" הטיפוסי מתקרב יותר ויותר להכחדה מכיוון שאימוג'ים הם ייצוג מדויק יותר של המחוות שאנו עושים מאשר רצף של ח' ו-a.
איך אנחנו מעבדים אימוג'ים?
בכל פעם שמופיעה צורה חדשה של תקשורת, כך עולה אתגר חדש למדע: להבין אילו השפעות יש לשיטה החדשה הזו עלינו. מחקר אחד, שנעשה על ידי יואסה, סאיטו ומוקאווה בשנת 2006, שהשתמש במכשירי MRI כדי לייצג את פעילות המוח של המשתתפים, הראה שאימוג'י אינם מזוהים כפנים. כלומר, ה-fusiform gyrus הימני, המופעל בדרך כלל במהלך זיהוי פנים, לא הראה פעילות כאשר נחשף לאמוג'י.
עם זאת, זה לא החלק החשוב. החלק החשוב הוא שאנו מקשרים כל אימוג'י - לפחות הפופולרי שבהם - לרגשות שונים. אז לפי החוקרים, זה אומר שהם טובים במילוי תפקידם.
במחקר מאוחר יותר, Churches, Nicholls, Thiessen, Kohler and Keage (2014) הגיעו למסקנה אחרת, וקבעו ששני הפנים וגם האימוג'ים מפעילים את אותם אזורים במוח. כל האזורים הללו ממוקמים בקורטקס האוקסיפיטו - טמפורלי.
נראה שבשל היכולת שלנו ללמידה אסוציאטיבית, המוח שלנו יצר איכשהו קישור בין האימוג'ים לרגשות שהם נועדו לייצג. הודות לקישור ולטכנולוגיה הזו, נראה כאילו התמונות הקטנות הללו, שאפילו הפכו לצעצועים ממולאים, שולבו לצמיתות באופני האינטראקציה שלנו.
אימוג'ים ואישיות
לימוד האימוג'ים מציע מגוון רחב של אפשרויות. שאלה אחת שאנחנו יכולים לשאול היא האם האימוג'ים שבהם אנו נוטים להשתמש אומרים משהו על האישיות שלנו, מעבר להקשר התקשורתי המיידי שבו הם משמשים.
על פי ניסוי קטן שנעשה על ידי הפובליציסט דניאל בריל, השימוש הרגיל בפנים שבוכות מצחוק מעיד על אישיות מתבדחת יתר על המידה, השימוש בפנים שצוחקות כששיניהן מופיעות מעיד על אישיות מתגוננת, ושימוש מופרז בבעל חיים, כמו התמנון, מציין מישהו שיש לו בעיות ביחס לאחרים.
תצפיות אלו נועדו אך ורק לסקרנות, מכיוון שלמחקר היו יותר מדי מגבלות מכדי שהן ייחשבו למסקנות מוצקות. עם זאת, זה גם פותח את הדלת לתחום עשיר מאוד שטרם נחקר. אם משהו ברור ממחקרים כאלה, זה שהאימוג'י כאן כדי להישאר.
