אתה יודע את השם שלי לא הסיפור שלי
רבים טוענים שהם מכירים אותנו. אותם אנשים שמדברים אלינו אבל לא מקשיבים ולא רואים. אלה שסטריאוטיפים אותנו. בעולם הזה של שיפוטים מהירים, מוחות סבלניים אינם כה נפוצים. מוחות סבלניים יכולים להבין את המאבק מאחורי הפנים, את הסיפור שמאחורי השם.
בספר "אינטליגנציה חברתית" מסביר דניאל גולמן כי המוח האנושי הוא איבר חברתי. לכן יחסים עם אנשים אחרים חיוניים להישרדותנו. עם זאת, גולמן מציין עוד מרכיב אחד, לעתים קרובות אנו "חברתיים עד כאב".
אתה יודע את שמי אבל לא את ההיסטוריה האישית שלי. שמעת על מה שעשיתי אבל לא על מה שעברתי...
אינטראקציות חברתיות אלו אינן תמיד מועילות ולא מאמץ חיובי שממנו אנו יכולים לצמוח וללמוד. להפתעתנו הרבה, כיום הטורף הקטלני ביותר לאדם הוא המין שלנו. איום לעומת שריפת דלק בלבד.
כל אחד מאיתנו דומה מאוד לספינות החוצות את האוקיינוסים. לפעמים ברוגע חלק אחרים מחוספסים מאוד. בתוכנו ותלויים על העוגן של הכלי היפה הזה, הקרבות הפנימיים שלנו מושעים ונלחמים. קרבות שאנחנו מנסים להתקדם איתם בכל מחיר. קרבות שגורמים לנו לעלות על שרטון בלי שאף אחד ידע מה קורה. מה עוצר אותנו או מה כואב לנו.
הספר בפנים: הסיפור שאף אחד לא רואה
לשים תווית זה, מעל הכל, לוותר על יכולת התפיסה שלנו. לוותר על ההזדמנות לגלות מה מסתתר מעבר למבט, לפנים, לשם. עם זאת, כדי להגיע למצב זה של אינטראקציה אנושית עדינה דרושים שלושה דברים: עניין אמיתי, פתיחות רגשית וזמן איכות.
אנו מודעים היטב לכך שרבות מהגישות הטיפוליות בהן אנו עובדים מתמקדות בהזדמנויות ההווה, ב"כאן ועכשיו" שבו העבר אינו קובע אותנו. עם זאת, תרצו או לא, אנשים מורכבים מסיפורים, מקטעים ניסיוניים, מפרקים שמעצבים עלילת עבר שממנה אנחנו התוצאה.
עבר אינו מגדיר גורל, זה אנחנו יודעים, אבל הוא מתווה את הגיבור או הגיבורה שאנחנו היום. התהליך הזה, ההיסטוריה האישית הזו שהתגברנו עליה בגאווה רבה, זה משהו שלא כולם יודעים. משהו שבתורו, אנחנו בוחרים לחלוק רק עם מעטים. מסיבה זו, הדבר היחיד שאנו מבקשים במהלך חיי היומיום שלנו, הוא כבוד הדדי.
בואו נשנה את מיקוד תשומת הלב שלנו
דמיינו לרגע אדם דמיוני. השם שלה הוא מריה. היא בת 57. לפני כמה חודשים היא התחילה לעבוד בחנות. עמיתיה לעבודה מתייגים אותה כמרירה, שמורה ומשעממת. מישהי שמתחמקת מהמבט שלה כשמישהו מתחיל איתה שיחה. מעט מאוד אנשים מכירים את ההיסטוריה האישית שלה: מריה סבלה מהתעללות במשך יותר מ-20 שנה. כעת, לאחר שנפרדה לאחרונה מבן זוגה, היא חזרה לעולם העבודה לאחר תקופה ארוכה.
"הסיפור שלי לא נעים, הוא לא מתוק והרמוני כמו הסיפורים שהומצאו; יש לו טעם של איוולת ותמיהה, של טירוף וחלום, כמו החיים של כל האנשים שאינם רוצים עוד לשקר לעצמם"
-הרמן הסה-
נפל בשיפוט מהיר והתווית קלה. מריה מודעת מאוד לאופן שבו אחרים רואים אותה. היא יודעת שהיא צריכה זמן. אם יש משהו שהיא לא באמת רוצה, זה שאחרים ירחמו עליה. היא לא צריכה לספר את הסיפור שלה. היא לא חייבת לעשות את זה, אלא אם כן היא רוצה. הדבר היחיד שהיא צריכה הוא שהסובבים אותה ישנו את מיקוד תשומת הלב.
במקום למקד את העניין שלנו רק באחרים, לקפוץ לניתוח מהיר שמוביל לסטריאוטיפ הקלאסי על מנת להגדיר מה שונה מעצמנו, עלינו להיות מסוגלים להתנתק משיפוט ולהפעיל אמפתיה. מימד זה ולא אחר הוא מה שהופך אותנו ל"אנשים" ולא סתם בני אדם המתגוררים יחד באותו תרחיש.
אנחנו לא יכולים לשכוח שלאמפתיה יש מטרה מאוד ספציפית במוח הרגשי שלנו: להבין את המציאות של האחר כדי להבטיח את הישרדותו. עלינו ללמוד להיות מנחים רגשיים במקום טורפי אנרגיה פשוטים, בולעי מצב רוח או מוציאים להורג עם הערכה עצמית.
לפעמים כולנו נלחמים בקרבות קשים. אנחנו הרבה יותר מתעודת הזהות שלנו, קורות החיים או הרקורד האקדמי שלנו. אנחנו אבק כוכבים, כפי שאמר פעם קארל סייגן, נועדנו לזרוח אבל לפעמים אנחנו בוחרים לכבות את האור זה של זה. בואו נמנע מכך ונשקיע יותר בכבוד, רגישות ואלטרואיזם.
