מה אתה מרגיש לפני המוות? זה מה שאנחנו יודעים...

המוות הוא חידה. פשוט אי אפשר לענות סופית על השאלה. קבלה והטמעה של הרעיון של סוף מוחלט אינו דבר קל.

זו הסיבה שזהו נושא שמעורר פחד, חשש או, לכל הפחות, סקרנות. ולמרות שאנחנו יודעים מעט מאוד על זה, זו חוויה שכולנו בהכרח נעבור מתישהו.

התשובות הראשונות על מוות ניתנו על ידי הדת. אולי המוות (הנושא שאיש לא הצליח לתת עליו עדות) הוא בדיוק אחת הסיבות לכך שהדת נולדה ועדיין קיימת.

סוגים רבים ושונים של דת מקבלים את קיומה של רוח או מעבר לחיים ביולוגיים. מאמינים שזה מפנה את מקומו לעולם מקביל, בלתי נראה, בלתי מורגש, אבל שם מחכה לכולנו. או לפחות למי שזוכה לכניסה.

המדע גם עשה ניסיון משלו לפענח את החידה הזו. למרות שלמדענים רבים יש אמונות דתיות, המדע פנה רשמית לאדם כיצור ביולוגי קונקרטי.

המדע מאמין שקיומו של האדם אינו חורג מפעימת הלב האחרונה. הפיזיקה הקוונטית חקרה נקודות מבט אחרות, כמו יקומים מקבילים, אבל עד היום זה הכל רק השערה.

עם זאת, חלה התקדמות בהבנת התהליך הפיזי והנפשי השונים סביב המוות. כדי להרחיב את הבנתנו בהיבטים אלו, נערך מחקר באירופה והתוצאות היו מעניינות מאוד.

מחקר על מוות

רבים מאיתנו תהו בשלב מסוים, מה אתה מרגיש לפני המוות? איך מרגיש הרגע שאתה עוזב את החיים? האם זה כואב? האם אסבול?

האם אהיה מוצף בפחד מהצורך לעשות את הצעד הזה אל הלא נודע? האם אתה באמת רואה את כל חייך מבזיק לנגד עיניך?

כדי לענות על שאלות אלו, קבוצת חוקרים מאוניברסיטת צפון קרוליינה ערכה ניסוי בראשות פרופסור קורט גריי. הם חקרו שתי קבוצות של אנשים שהיו קרובים מאוד למוות.

הקבוצה הראשונה הורכבה מחולים סופניים. הקבוצה השנייה הוקמה על ידי אסירים שנידונו למוות.

חברי הקבוצה הראשונה התבקשו לפתוח בלוג ולשתף את הרגשתם לתקופה של שלושה חודשים לפחות. כל בלוג צריך לכלול לפחות 10 פוסטים.

במקביל, נשאל משהו דומה מתת-קבוצה של מתנדבים. האנשים האלה התבקשו לדמיין שהם אובחנו כחולים בסרטן ולכתוב על כך.

המחקר אסף את המילים האחרונות של קבוצת האנשים השנייה, שנוצרה על ידי אסירים הנידונים למוות.

בשני המקרים, המטרה הייתה להעריך את התחושות והרגשות שצצים כאשר אדם קרוב למוות. החוקרים גם רצו לזהות אם העולמות הפנימיים שלהם השתנו ככל שהרגעים האחרונים שלהם התקרבו.

התוצאות המעניינות של המחקר

צוות פסיכולוגים היה אחראי על ניתוח התוכן של הקבוצה הראשונה, יחד עם תת-הקבוצה המקבילה. הם פירטו את מסקנותיהם על סמך המילים שהאנשים השתמשו בהן כדי לתאר או לרמוז לרגשותיהם.

מנקודת ההתחלה הזו הם הצליחו להגיע לכמה תוצאות מעניינות. התוצאה הראשונה הייתה שהחולים הסופניים הביעו יותר רגשות חיוביים מקבוצת המתנדבים. באופן דומה, ככל שהאדם היה קרוב יותר למוות, כך נעשו מסרים חיוביים יותר.

עם הנידונים למוות קרה דבר דומה. המילים האחרונות שלהם לא התמקדו בכאב, חרטה או שנאה כלפי הרשויות שגזרו את גזר הדין.

להיפך, דבריהם היו מלאים באהבה, הבנה ורגש. בתוך שתי הקבוצות בלטו רמיזות לדת ולמשפחה.

פרופסור קורט גריי היה מנהיג החקירה. הוא סיכם ש"תהליך המוות פחות עצוב ומפחיד, ושמח יותר ממה שהייתם חושבים".

למרות שהמוות עצמו הוא מושג של ייסורים ופחדים רבים בשל חוסר הוודאות שאופף אותו (מעבר לאמונתו של כל אדם), כשמגיע הזמן להתעמת איתו במודע, אנשים נוטים להתפתח. עד כדי כך, שהם בסופו של דבר תופסים את המוות של עצמם כמו בונה ומשמעותי

כפי שזה נראה, יכולת ההסתגלות של המין האנושי היא עצומה ומתבטאת במלואה ברגעים מסוימים, כמו מוות. מבחינה פסיכולוגית ופיזיולוגית אנשים מפתחים מנגנונים המאפשרים להם להתעמת עם מציאות הסוף עם חוכמה.

זו הסיבה שאפור קובע בשכנוע מלא ש"מוות הוא בלתי נמנע, אבל הסבל לא."