אנשים מבוגרים: אבודים בזמן המודרני
הגוף שלהם אולי כבר פרש, אבל עדיין נושא כל מיני דאגות וחלומות. בין אם יש להם נכדים או לא, מספר גדל והולך של אנשים מגיעים ל-70 עם היכולות הפיזיות והנפשיות הדרושים להם כדי לשמור על רמת פעילות גבוהה. הזמן אולי השאיר הרבה קמטים על פניהם, אבל השרירים שלהם עדיין חזקים והמוח שלהם עדיין חד.
אנשים מבוגרים ובדידות
זו אולי אחת הבעיות הגדולות בחברה המודרנית. זו התחושה של להיות מחובר לכולם אבל גם מנותק. זה אומר שיחות שטחיות על לוחות זמנים ומזג האוויר.
בדרך זו, אנשים מבוגרים סובלים בשקט מהפער הדיגיטלי. מה שהם רואים מסביבם הוא עולם שקשה להם להבין. זו אחת שנראית כמו גבעה ממש תלולה כשהם מסתכלים עליה. טלפונים, מחשבים וטאבלטים מקשים עליהם למצוא את מקומם בעולם.
בדרך זו או אחרת, זה גורם להם להרגיש מודרים. זה גורם להם להרגיש מרוחקים מאוד מהילדים או הנכדים שלהם, כי הם לא מוצאים דרך להתקרב אליהם. הם שמים לב איך מסכים נותנים תשובות שבעת היו נותנים כזקנים חכמים.
הקו הבלתי נראה הזה הוא עמוק ביותר. האוכלוסייה המבוגרת שלנו רגילה לספר סיפורים, להביע את דעתם. הם רגילים להתקשר בטלפון הקווי, לנתק את הטלפון ולחוש כפתורים שנלחצים פנימה כשנוגעים בהם. זה העולם שבו הם בילו את רוב חייהם ולמדו להבין, אבל עכשיו זה נראה כאילו הוא מיושן לחלוטין.
למה זה גורם להם להיות כל כך בודדים?
הבעיה האמיתית כאן היא לא איך שהדברים מתנהלים עכשיו, וזה כמובן מכשול, זה גם מה שהוא מונע. זה מונע מהם לפתח תחומי עניין משותפים או משחקים משותפים ברגעים שקטים. עכשיו יש דרך לתקשר שאף אחד לא מוכן לה באופן טבעי.
ואנחנו לא מדברים רק על מילים. אנחנו מדברים על החיבוקים והנשיקות שלא נותנים לאנשים דרך אמוטיקונים. אנחנו מדברים על הסוג האמיתי, אלה שאתה צריך להשתמש עבורם בגוף שלך.
הם מפסידים
התבגרות פירושה גם לחוות יותר כאב. כאב על מצבים אבודים שהם לעולם לא יקבלו בחזרה. ילדות שבה עולמם היה מלא בפליאה ושובבות אין קץ.
החברה או החבר הראשון שלהם, האהבה האמיתית הראשונה שלהם, החברים שהם נשארו איתם עד הזריחה, ימי ההנגאובר שלהם, או היומנים שבהם הם רשמו דפים מלאים בחלומות עם מכנה משותף אחד: התרגשות. או העבודה הראשונה שלהם, המשכורת הראשונה שלהם, ההחלטה הראשונה שהם קיבלו בלי להסתכל לאחור...
העבודה האחרונה שלהם, היום האחרון לעבודה, הילד האחרון שלהם, המשקה האחרון שלהם, הריקוד האחרון שלהם או הטיול האחרון שלהם. התבגרות פירושה גם יותר זיכרונות. בסופו של דבר, זה גם אומר לוותר על פעילות בגלל מגבלות פיזיות.
אנשים מבוגרים מאבדים דברים מסיבות טבעיות, אבל זה יכול להפוך לבעיה כשהם מפנימים את ההפסדים. כשהם מרגישים שהקנה מידה נוטה כבד יותר לצד הדברים שהם לא יכולים לעשות מאלה שהם יכולים. דוגמה מצערת אחת נראית בבתי אבות.
עולם בית האבות
הרבה אנשים מבוגרים שלא יכולים לדאוג לעצמם גרים בבתי אבות. זו מילה מפחידה לאנשים מסוימים: בתי אבות. כי לצערי, זה נכון שהרבה אנשים נכנסים ולא חוזרים. זה גם נכון שלהרבה מהאנשים שמאבדים את עצמאותם הפיזית עדיין יש דעות ברורות מספיק כדי לדעת שהם לא הולכים להשתפר.
זה, מעל הכל, עשוי להיות המקור הגדול ביותר לכאב שאנשים מבוגרים מתמודדים איתו בעולם של היום. לא קל לדבר על זה. זה אחד שלא קל לשים לו מילים.
זה בגלל שזו מציאות עצובה וממש קשה להעלות אותה. בהרבה מקרים זה טאבו כמו הרעיון של בני נוער ומין, וכולנו מתנהגים כמו יענים עם הראש בחול. אנחנו לא מתערבים. אבל אם עשינו זאת, ונעשה את זה נכון, היינו עושים משהו יפה וחשוב.
3 הנושאים הגדולים לאנשים מבוגרים
בדידות, חוסר הבנה וחוסר עזרה עם הכאב שלהם הם כנראה הבעיות הגדולות ביותר שלהם - וכולם קשורים זה לזה. אבל הם גם המקומות שבהם אתה יכול להיות הכי מועיל לאנשים המבוגרים בחייך.
שלושת הדברים האלה הם שגורמים להרבה מהעצב שאתה רואה בפנים שלהם. למרבה הצער, הרבה אנשים מבוגרים נמצאים לבד ומרגישים לבד לפני שהם מתים. הם מרגישים שהדורות שהם טיפלו בהם וצפו בגדלים ויתרו עליהם לחלוטין.
הם מרגישים שהבעיות, הדאגות והרצונות שלהם אינם חשובים יותר. כמו שבני המשפחה שלהם דואגים שהם יחלו, אבל לא בגלל הרבה יותר. כאילו הגוף שלהם הוא כל מה שחשוב עכשיו ולא הנשמה שלהם.
הופך את בתי האבות לקלים יותר על אנשים מבוגרים
איך שהעולם שלנו בנוי, בתי אבות נחוצים. הם ממלאים תפקיד חשוב כי הם דואגים שאנשים מבוגרים מקבלים תשומת לב. אבל בואו לא ננעל את הדלת מבחוץ. אנחנו צריכים להמשיך לראות אותם כבעלי יכולת, עכשיו זה משנה כמה מוגבלות היכולות הפיזיות שלהם.
זה לא רק לבקר אותם. זה על לשאול אותם שאלות ולתת להם לדבר על הפחדים שלהם מבלי לנתק אותם. זה עניין של להיות הסנגורים שלהם - אפילו הקוראים והכותבים שלהם אם הם רוצים. אנחנו צריכים לגרום להם להרגיש שהם חשובים לנו, כאילו אנחנו לא רואים בהם נטל, ובמקום זה אנחנו מרגישים ברי מזל שיש לנו את החברה שלהם.
בכך לא נעזור רק לקרובים המבוגרים שלנו להרגיש חלק מהחברה (מה שאומר גם להרגיש חלק מהמשפחה). אנחנו גם נראה לדורות הבאים שהחלק האנושי בחיים, לא משנה כמה טכנולוגיה יש לנו, לעולם לא צריך להיעלם. במיוחד לא לאנשים שהכי צריכים את זה, האנשים שאנחנו אוהבים.
