צעקות כתקשורת: נפוץ במשפחות רבות
צעקות מרגשות יתר על המידה את המוח שלנו, מכניסות אותנו לכוננות ותוקפות את האיזון העדין של הרגשות שלנו. למרבה הצער, צעקות כתקשורת נפוצות מאוד במשפחות רבות. כתוצאה מכך, אי נוחות ותוקפנות בלתי נראות משפיעות על כל אחד מאיתנו ומשאירות השלכות עמוקות מאוד.
ג'רדיאל פונצ'לה תמיד אמר נהדר שמי שאין לו מה להגיד, אומר את זה בקול רם. עם זאת, ככל שזה נראה סקרן יש מישהו שלא מבין צורת תקשורת אחרת מלבד זו שבה משתמשים בצעקות כדי לבקש ממך להעביר את הצלחת, כדי למשוך את תשומת הלב של הילד שנמצא ממש לידו, או אפילו להגיב לתוכנית הטלוויזיה שבה אתם צופים כמשפחה? יש אנשים שלא יכולים לתקשר בלי חרדה, שלהם או זה שהם מקרינים.
"אני לא יכול שלא", הם מצדיקים. הימנעות מהרמת קולם חומקת משליטתם של חלקם כי זה הגוון והוא הטון שהם שמעו מאז ילדותם המוקדמת, כי הצעקות הן שתמיד עזרו להבחין בהן, לסמן טריטוריה כדי להגדיר סמכות וגם, למה לא, לתעל זעם, תסכול ואגו מוכל שמחפש נתיבי מילוט.
הם ישמעו אותנו טוב יותר לא על ידי הרמת הקול שלך, אנחנו יודעים את זה, אבל לעתים קרובות אתה צריך לצעוק כי זה התדר היחיד שבו אנחנו יודעים לתקשר, הערוץ היחיד שבו אנחנו רואים את עצמנו לפני אחרים בלי לדעת שאם אחד צועק סביר מאוד שהאחר מגיב באותה צורה, ובדרך זו מעצב דינמיקה יחסים מופרעת וכופה.
משהו שלצערי יש בשפע במשפחות רבות...
צעקות הורסות את מערכות היחסים שלנו
לצעקות, מעבר למה שזה נראה, יש מטרה מאוד ספציפית בטבעם של בני אדם ובעלי חיים אחרים כאחד: לשמור על ההישרדות שלנו ושל הקבוצה מול הסכנה. בואו נסתכל על דוגמה פשוטה. אנחנו באמצע הג'ונגל, הולכים, נהנים מהטבע. פתאום נשמעת צרחה, זה קוף קפוצ'ין שפולט צרחה בגובה רב שנדבקת לנו במוח.
כעת, הזעקה הזו לא משמשת רק כ"אזעקה" המזהירה אותך ואת הקבוצה שלך. רוב בעלי החיים בסביבה, כמונו, מגיבים בפחד, בהתרגשות. זהו מנגנון הגנה השולט במבנה מאוד ספציפי של המוח: האמיגדלה. פשוט הקשיבו לצליל גבוה, לטון קול חזק, כך שמיד האזור הקטן הזה במוח מפרש אותו כאיום ומפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית שלנו כדי להפעיל את הצורך שלנו לברוח.
בידיעה שבהבנת היסוד הביולוגי והאינסטינקטיבי הזה, אנחנו כבר יכולים להסיק מה זה אומר, למשל, לגדול בסביבה שבה יש שפע של צעקות ושהתקשורת מתרחשת תמיד בטון קולי. המוח חי במצב של אזעקה מתמדת. אדרנלין תמיד שם, התחושה שעלינו להגן על עצמנו מ"משהו" צוללת אותנו למצב של מתח כרוני, של ייסורים קבועים ומטרידים.
מצד שני, מה שמעצים עוד יותר את המציאות הזו, הוא שכאשר מתמודדים עם סגנון תקשורת אגרסיבי מקובל לייצר תגובות הגנתיות עם אותו מטען רגשי, עם אותו מרכיב התקפי. בדרך זו, אנו נופלים במודע או שלא במודע למעגל קסמים ולדינמיקה הרסנית שכזו שבה כולנו צוברים השלכות בג'ונגל המורכב הזה של יחסי אנוש שבו איכות התקשורת היא הכל.
משפחות שמתקשרות בצעקות
לורה היא בת 18 וזה עתה הבינה משהו שלא ידעה עליו קודם לכן. היא מדברת בנימת קול מאוד חזקה. חבריה לכיתה אומרים לה לעתים קרובות שהקול שלה הוא הכי חזק בכיתה ושכשהיא בקבוצה הדרך שלה לתקשר מאיימת במקצת.
לורה רוצה לשלוט בהתנהגות הזו. היא יודעת שזה לא יהיה קל, כי בבית ההורים והאחים שלה תמיד מתקשרים בצורה כזו: צועקים. אין צורך שיהיו ויכוחים, פשוט זהו טון הדיבור שבו היא תמיד גדלה ואליו התרגלה. היא גם יודעת שבבית שלה, מי שצועק הוא זה שמשמיע את עצמו, ושהרמת קולה הכרחית כי הטלוויזיה תמיד דולקת, כי כל אחד בעולם שלו וכי... אין מספיק הרמוניה.
במקרה זה, לורה חייבת להבין שאינך יכול לשנות דינמיקה משפחתית מהיום למחר. היא לא יכולה לשנות אחרים, לא את הוריה ולא את אחיה, אבל היא יכולה לשנות את עצמה. מה שהיא יכולה וצריכה לעשות זה לשלוט קוגניטיבית בסגנון המילולי שלה כדי להבין שמי שצורח תוקף, שאין צורך להרים את הקול כדי להישמע, ולעתים קרובות, טון דיבור רגוע ושליו משמש לחיבור הרבה יותר טוב עם אחרים..
עם הדוגמה הפשוטה הזו אנחנו רוצים להבהיר משהו מאוד פשוט: לפעמים, אנחנו לא יכולים לשנות את אלה שגידלו אותנו, אנחנו לא יכולים לערוך את העבר שלנו או למחוק את הדינמיקה המשפחתית שבה הצעקות היו תמיד נוכחות גם אם זה היה רק כדי לשאול את השעה או איך הבחינה הלכה.
אנחנו לא יכולים לשנות את העבר אבל אנחנו יכולים למנוע מסגנון התקשורת הזה לאפיין אותנו בהווה שלנו, בחברות שלנו או במערכות יחסים רומנטיות, בבתים שלנו. תן לנו לזכור שזה לא נכון יותר אם אתה צועק את זה, לפעמים, זה יותר אינטליגנטי לדעת איך לשתוק ולהקשיב, אפילו יותר בחוכמה, את מי שיודע איך ובאיזה דרך לתקשר.
