דיוויד הילי וביג פארם
דיוויד הילי הוא חלק מקבוצה של רופאים ופסיכיאטרים שמעלים שאלות קריטיות לגבי הפרקטיקות של שירותי בריאות קונבנציונליים, כולל בריאות הנפש. נושא אחד שמדאיג במיוחד הוא ההתנהגות הלא אתית של חברות התרופות וכיצד הייתה לה השפעה משמעותית על שיטות הבריאות.
דיוויד הילי הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת בנגור בבריטניה. הוא הוכשר כרופא, פסיכיאטר, פסיכופרמקולוג וחוקר. הוא מחברם של יותר מ-150 מאמרים שנבדקו על ידי עמיתים ועוד כ-200 מאמרים שפורסמו בכתבי עת רפואיים מיוחדים. כמו כן, הוא כתב למעלה מעשרים ספרים על נושאים רפואיים.
אחד מספריו השנויים במחלוקת והמצליחים ביותר הוא פרמגדון. בו עורכת הילי ניתוח מפורט של ההיסטוריה של הפסיכיאטריה ומספקת כמה עדויות מטרידות לטעויות החמורות שעשתה תעשיית התרופות, במיוחד בכל הנוגע לבריאות הנפש. לסיכום, הילי הקדישה את רוב הספר להראות שהרפואה הפסיקה להיות מדע לשרת את האנושות והפכה לתעשייה של מיליארד דולר שקיימת כדי להפוך כמה אנשים לעשירים.
סוגיית הפטנטים
אחד הנושאים שדיוויד הילי מבקר קשות הוא פטנטים רפואיים. במהלך המאה ה-19 וגם לתוך המאה ה-20, הקהילה הרפואית התבטאה מאוד נגד קיומם של פטנטים מכיוון שהם לקחו את הרפואה לעולם האינטרסים הכלכליים. פטנט מגן על זכויות הממציא. כאשר רושמים פטנט על תרופות, אלו הופכות אוטומטית למוצרים המגיבים להיגיון של היצע וביקוש.
בשנת 1922, למשל, חברת התרופות אלי לילי וחברת ניסו לרשום פטנט על אינסולין. הקהילה הרפואית, לעומת זאת, דחתה בתוקף את הניסיון. כמו כן, ג'ונאס סאלק, ממציא חיסון הפוליו, חווה חוויה דומה ובסופו של דבר סירב לנסות לרשום פטנט על חיסון הפוליו.
החל משנות ה-60, פטנטים פרמצבטיים החלו להיות נפוצים במספר מדינות. כתוצאה מכך, לחברות תרופות עם מוצרים מוגנים בפטנט היה מונופול על תרופות מסוימות. הם יכלו לשלוט במחיר, בהפצה, וכמובן, בייצור שלהם. למרות שהמצב אולי יותר ניואנסים עכשיו, הוא לא ממש השתנה.
הנקודה היא שהיכולת לרשום פטנט על רפואה פירושה שהיא כפופה לכללי השוק. למכור יותר, להרוויח כמה שיותר כסף ולהפוך את העסק למשתלם ככל האפשר. ההשלכות היו הרות אסון, במיוחד כשמדובר בתרופות פסיכיאטריות.
המחקר של דיוויד הילי
דיוויד הילי פרסם מספר לא מבוטל של מאמרים על תרופות נוגדות דיכאון. הוא גילה שתרופות נוגדות דיכאון, במיוחד Ssris, תורמות למחשבות אובדניות אצל חולי דיכאון. יש הרבה תרופות מאוד מפורסמות ונפוצות בקבוצה זו, כולל פרוזאק, פקסיל וזולופט. הילי התעקשה שתוויות האזהרה על התרופות יכללו מידע זה.
דיוויד הילי היה אחראי גם לחשיפת התרופה תלידומיד, תרופה שרופאים רשמו לחרדה, בעיות שינה ובחילות בוקר, גרמה לטרגדיה בריאותית בשנת 1962. יותר מ-10,000 ילדים ברחבי העולם נולדו עם הפרעות מולדות מכיוון שאמותיהם נטלו את התרופה בזמן בהריון. החשיפה הובילה לכמה שינויים, אך הילי מאמינה שהגורם העיקרי לבעיה לא טופל.
הילי טוען שתרופות פסיכיאטריות רבות גורמות לנזק חמור. המטופלים אינם מודעים לסיכונים כי אף אחד לא מספר להם על תופעות הלוואי האמיתיות. מניעת מידע מהמטופל היא מכוונת ומושלמת במחקר ופרסומים מזויפים על התרופה המדוברת.
שיטות לא אתיות
אחד הדברים שהכי מטרידים את דיוויד הילי בתעשיית התרופות הוא קיומם של "סופרי רפאים". התעשייה מפרסמת מאמרים שנכתבו על ידי "מומחים" חסרי שם בתחום, אך קשה לדעת מהיכן בעצם מגיע המידע. הילי עצמו היה קורבן של הנוהג הזה.
בפגישה עם חברת התרופות Wyeth על התרופה נוגדת הדיכאון Effexor, החברה נתנה להילי את טיוטת המאמר שייחתמו עליו. הילי קראה אותו והעלתה שתי הערות למאמר. הראשון היה שלא הייתה שום הוכחה לכך שהתרופה הזו טובה יותר מאחרות מסוגה. השני היה שלקיחת התרופה עלולה לגרום למחשבות אובדניות. החברה התעלמה לחלוטין מההערות שלו והמשיכה לפרסם את המאמר בשמו.
יש גם עדויות לכך שמחברי המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM) עורכים מחקרים במימון תעשיית התרופות. אותו דבר קורה בחלק מהמגזרים של ארגון הבריאות העולמי. אלו הם ניגודי אינטרסים ברורים שנשמרים בחסות.
לסיכום, קל להבין מדוע לדייוויד הילי יש אויבים רבים בתעשיית התרופות. עם זאת, כמו במקרה של חוקרים אחרים שגם בוחנים את הנושאים הללו, איש לא הפריך מדעית את טענותיו, וגם לא נתבע על ידי אף חברת תרופות.
